בלוג | החיים הישראלים שלי ברילוקיישן


פוסט על פסח 2021 ומה שטבוע בי

החג עורר בי זכרונות ילדות וגם עוד כמה רגעים, רגשות וגם התנהגויות מבית אמא. דרך אילו הבנתי כמה דברים על היהדות והישראליות שלי - ומשמעות המסורת עבורי.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
28 הערות

פוסט על חיה את החלום שמעולם לא חלמתי, אי שם מסנטרל ניו יורק

לפני כמעט שני עשורים, כשעוד הייתי סטודנטית לתואר ראשון, חבר מהלימודים אמר לי שאני חייבת לצפות בסדרה ׳עקרות בית נואשות׳ כי ״זה ממש את״. אז צפיתי. אהבתי אבל לא מצאתי את עצמי שם בין מדשאות ובתים פרטיים בפרבר אמריקאי. החיים והחלומות שלי היו ישראלים. כנראה שהידיד הזה ידע משהו על החיים שלי היום, משהו שאני לא ידעתי לחלום אז.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
13 הערות

אשת הרופא

סגרנו שבוע בסנטרל ניו יורק והחלטנו להתחיל לרהט את הבית החדש. בחיפוש אחר ספה לחדר משפחה, גיליתי שרופאים בעיירה שלנו נחשבים לאלוהים. ביום אחד הפכתי מדוקטור לאשת הרופא. מסתבר שההסתגלות ברילוקיישן היא חוויה מתמשכת.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

סיפור דמיוני מהחיים האמתיים

סיפורן של כל כך הרבה נשים שפגשתי בדרך ותיארו באוזניי כיצד הרילוקיישן ששלח את משפחתן אל מרכז העולם, שיגר דווקא אותן כגוף זר לאטמוספירה ושם הן מרחפות בחלל ללא יעד.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

דיבור – החלום ושברו

כשהחלום שלי ללימודים באוניברסיטה בחו״ל התגשם, לא ידעתי שדווקא הוא יעמיד אותי אל מול אחד האתגרים הגדולים ברילוקיישן. פוסט על הרגע המביך שבתולדות ההשכלה הגבוהה בצפון אמריקה.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

אני לא יודעת מה הבת שלי יותר, קנדית או אמריקאית. אבל היא בטוח לא ישראלית.

שנים לפני שעזבנו את ישראל, התרגשתי בכל פעם ששמעתי את ׳משירי ארץ אהבתי׳ של לאה גולדברג. השיר מתאר געגוע למקום אליו לא חוזרים, למרות שחלק מהלב נשאר שם. בין ישראל- טורונטו- וסנטרל ניו יורק פערים תרבותיים עצומים. בכל מקום שעברנו, השארנו חלק מהלב שלנו. ולמרות הכל, יש רק מקום אחד שמרגיש בבית.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

איך מצאתי את עצמי כמנקת אופניי הספינינג הכי משכילה בטורונטו

כשלא יכולתי לרוץ בגלל ששברתי את הרגל במהלך ריצה על מדרכות טורונטו הקפואות, נאלצתי למצוא דרך אחרת להוצאת אנרגיה. מפה לשם מצאתי את עצמי עם אגו פצוע, אבל עם מנוי לסטודיו ספינינג הכי שווה בטורונטו.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

רק להיום

השבוע בכיתי מול המורה של הבת שלי. מה לעשות? אני רגישה בפני אנשים שמרגישים אותי. הדמעות סימנו לי, שאירועי הקורונה משפיעים גם על מי ששומרת על פאסון מבחוץ.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

הטבע, בתי הקפה והמרפסת באביב של סנטרל ניו יורק

אומרים שאחרי החורף, בא האביב. בצפון אמריקה למשפט הזה יש משמעות עמוקה. אחרי חודשים לבנים וקפואים, הטבע מפנק אותנו בשלל צבעים, חיות וריגושים. אם בטורונטו הייתי מגלה את בתי קפה באביב, בסנטרל ניו יורק אני נחשפת לאגף נוסף בבית: המרפסת.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

מיליוני אנשים לבד. ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.

עם הגעת וירוס הקורונה כולם נסוגו לשלב האנאלי וגילחו את מדפי נייר הטואלט בסופר. ככה זה כשיש לך משפחה וקהילה תומכת מסביב - אפשר להתעסק בענייני ניקיון. אני לעומת זאת, חוששת שנשארנו לבד ובודקת מחדש את מערכות התמיכה שלי. משפחה של שלושה, רחוקים מהבית ומכל מה שמוכר לנו באמצע משבר עולמי.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

למה להסתפק רק בחצי הכוס המלאה?

מאז ביטול בית הספר ופעילויות הפנאי - אני עסוקה בטירוף. הבלאגן מתחיל עם צלצול השעון כשהגוף מסרב להיענות לקריאה לקום. ייתכן וזה בגלל שאין באמת סיבה מרגשת לקום ליום שהוא כולו עבור מישהו אחר. ובכל זאת, היום מחולק לרגעים רבים. יפים ומכוערים. האם יש מקום לחלוק באותנטיות ואיזון את החוויות היומיומיות שלנו מבלי שיפוטיות? מבלי שיחייבו אותנו להסתכל רק על חצי הכוס המלאה?

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות

בין העיר הגדולה לעיירה הקטנה

נסעתי לסוף שבוע פרוע במנהטן. בתמימותי חשבתי, שאם אני שוחה כמו דג במים בעיר הגדולה, אסתדר במשימה פשוטה כמו חזרה מתחנת הרכבת הביתה. טעיתי. בגדול.

קרא עוד  
1 דקות קריאה
0 הערות