אני לא יודעת מה הבת שלי יותר, קנדית או אמריקאית. אבל היא בטוח לא ישראלית.


1 דקות קריאה

28 ליוני 2020

כבר ארבע שנים שהנפש לא שקטה. ארבע שנים מאז עזבנו את המקום שהיה בית.

בכלל לא ידעתי שככה מרגיש בית, עד שהוא לא היה שם יותר.

מסתבר שבית הוא המקום שבו המחשבה משתלבת עם המילים המדוברות - ויחד מתמזגות עם השפה שכולם מדברים ברחוב.

בית הוא מקום בו אני יכולה לשרטט מפה גאוגרפית וירטואלית בראשי ולמצוא את נקודת הציון המדויקת בה הגוף הפיזי שלי מונח בכל רגע נתון.

בית הוא מקום שבו הזמן שאני מנהלת את חיי, זהה לזה שהאנשים החשובים שלי מתנהלים בו.

מקום שבו, אמא והחברות נמצאות במרחק נגיעה. מרחק נסיעה.

מקום שבו אין פערים- בין ההתנהגות שלי, לזו של האחרים איתם מתנהגת.

מקום שבו המחשבות שלי הן סתם מחשבות. הן לא מחשבות תרבותיות. זהו מקום שבו יש הגיון למחשבות שלי- מבלי שאצטרך להסביר אותן.

מקום שבו, אם הנפש שלי לא מוצאת מרגוע- הגוף יכול לקחת אותה ולהשקיטה תוך שעה.

כמה רגעים של מינדפולנס.
העלנו ספסל לגבעה שלנו לפני שבוע.
מקום משלי, שיחליף את הפינה המיוחדת שהייתה לי בחוף הים של תל...

Posted by Rachel Shenhav-Goldberg on Saturday, June 13, 2020

--

התחלנו ממש לסבול כמה שנים לפני שעזבנו את ישראל. אני לא זוכרת מתי זה ממש התחיל לתסכל אותנו ברמה שכמעט כל יציאה מהבית הייתה כרוכה בעצבים.

בשירות לקוחות הטונים היו עולים, הדואר והסופר היו שדות קרב. תמיד הייתה סכנה שמישהו יעקוף, ידחוף, יתקרב מידי ויפרוץ את המרחב הפרטי שלי. עשרות אנשים במרחב קטן מידי, שלא מקבלים שירות ראוי עבור המחירים המופקעים שהם משלמים, ולצידם נותני שירות שלא מקבלים שכר שמצדיק את העבודה הקשה שלהם.

הנסיעה בכבישים הייתה מתוחה נדחפים, חותכים, מהבהבים.

הייתי נעלבת וזועמת כשהייתי רואה משהו משליך זבל על המדרכה, או כשאנשים היו מדברים בקול חזק מידי בבית קפה, בטלפון ברכבת, או רצים בשלישיות או זוגות וחוסמים את מסלול הריצה. סליחה, תודה ובבקשה הפכו מילים נדירות והתחלפו במניאק, בוגד, סמולנית ואשכנזיה מפונקת.

--

הגענו לקנדה. ביום הראשון ירדנו לגינה עם אביגיל בת השנה ושמונה חודשים. אני מתרוצצת אחריה עם התיק על הגב, ובישראליות מיומנת פוזלת לעבר העגלה שהשארתי בצד – לוודא שהיא עדיין שם. ופתאום אני שמה לב למשהו מוזר. כל שאר האמהות והאבות מרחפים בגינה, ברוגע ללא מטען עודף. כל התיקים מונחים בספסלים מסביב. תיקים עם ארנקים, פלאפונים, מפתחות. מונחים ולא זזים. אין גניבות בגנים ציבוריים.

הרופא והילדה בגן שעשועים טורונטיאני

סיימנו בגינה, וצעדנו לעבר סטארבקס. היה תור מלפני ומאחורי. כשהגיע תורי פציתי את פי כדי לומר מה אני רוצה- אבל למוכרת יש ותק גדול יותר בקנדה, ולכן השפה שגורה בפיה טוב יותר והיא הקדימה אותי ושאלה לשלומי.

המוח הישראלי שלי מיד עשה סדר והבנתי שהיא מתנהגת כמו מלצרים בתי הקפה החביבים שאני מכירה מתל אביב. שם ״מה נשמע״ זה כמו לומר שלום – והתגובה הראויה לברכה שכזו היא הזמנה מידית של הקפה. אבל זו, האישה הזרה מאחורי הדלפק של רשת בתי הקפה הגדולה בטורונטו, באמת רוצה לדעת לשלומי ולנהל שיחת חולין על מזג האוויר.

האנשים שעמדו מאחורי, לא פצו את פיהם. לא התלוננו ולא נשפו בחוזקה כדי לסמן לנו לשתוק. שוחחנו שתי דקות והזמנתי את האספרסו.

אבל אני חוקרת מטבעי, ובמהלך הדוקטורט התמחיתי ברגישות והבדלים תרבותיים ולכן לא הנחתי לתחושת הזרות שחוויתי בסיטואציה הנעימה הזו לחמוק. שמתי לב, שההתנהגות החביבה של המוכרים משחזרת את עצמה בכל מקום, גם בחנות ספרים, בגדים, כלי בית ומסעדות. כששני אנשים נפגשים פנים אל פנים, תמיד מתקיים מגע אנושי בשיח קליל ולא מחייב.

גם הנסיעה בכביש רגועה. אני זוכרת שהייתי אומרת לרופא, בכל פעם שהוא התעצבן בכביש בישראל שהוא בחיים לא יסתדר בקנדה. אבל הפלא ופלא. במעבר ביקורת הגבולות הקנדית, שפכו עליו אבקת קסמים והבן אדם נרגע. פעם אחת הוא לא התעצבן בקנדה. לא בכביש, לא בשירות לקוחות. כאילו שהתחתנתי עם אדם חדש.

--

אני לא יודעת מה הבת שלי יותר, קנדית או אמריקאית. אבל היא בטוח לא ישראלית.

החיים בקנדה היו כל כך רגועים, שהבת שלי מעולם לא ראתה אותי מתעצבנת או מתוחה כלפי הסביבה כשהיינו מחוץ לבית. יש לי חבר קנדי שאומר שהקנדים כבשים. מֶה פה ומֶה שם. אבל אני דווקא אוהבת כבשים. הם נעימות למראה ולמגע. עדיפות מלהקת זאבים או צבועים.

הגענו לקנדה. הלם תרבות. הלם נפלא. פתאום רגיעה. סדר מופתי. שקט מבחוץ ושקט מבפנים. שלוש וחצי שנים בקנדה, ומעולם לא צפצפו לי. לא דחפו לי. לא נשפו לי. לא נצמדו אלי בתור.

איך אני יודעת שהבת שלי בת ה4.5 הוטמעה בתרבות הקנדית?
אתמול הראתי לה תמונה של מישל אובמה עם תלתלים (הילדה מתולתלת)....

Posted by Rachel Shenhav-Goldberg on Monday, July 15, 2019


ויום אחד, לאחר חצי שנה ביבשת הקפואה, הגענו לביקור ראשון בישראל. רק ירדנו מהמטוס וזה התחיל. הדחיפות, חוסר הסבלנות, החדירה למרחב הפרטי שלי- אם זה בקולי קולות, במגע של חוסר תשומת לב, או בהצעות כיצד לגדל את הבת שלי.

שבוע היינו בביקור מולדת.

בדרך חזרה, כבר כמעט ועוברות את הגבול אל עבר המטוס שיקח אותנו אל הרוגע השמימי הטורונטיאני, ואני מקבלת את נשיקת הפרידה הישראלית. עצרו אותנו בנתב"ג.

הדרכון של הילדה בתוקף, אך התמונה ישנה ולא עוברת בזיהוי האלקטרוני. טרטרו אותנו לפה, לשם. עד שנשלחנו לבוטקה של ביקורת הגבולות. מולי יושבת שוטרת ביקורת גבולות, עיניה מופנות לכיווני אך מבטה חלול, לועסת מסטיק בפה פעור כאילו היא נערה מתבגרת היושבת על הברזלים או במחששה של בית הספר. כל שפת גופה זועק לשמיים: אני לא רוצה להיות פה, משלמים לי מעט מידי, וכל אלו שלפנייך התעמרו בי.

ואני כמעט ושומעת אותה ממלמלת בחוסר אכפתיות, איך אני לא יכולה לעזור לך?

שתי שניות לאחר מכן, קרה הדבר. ״אמא, דונט ייל״. ואני מנסה להסביר לילדה בת שנתיים וחצי ש-פה זה לא קנדה. זה ישראל. ואם אני לא אפגין אסרטיביות מול השוטרת- אנחנו לא חוזרות הביתה. לקנדה.

אבל חזרנו לקנדה, ושפכו עלינו שוב את אבקת הקסמים במעבר הגבול. והוקוס פוקוס ברגע הכל ברוגע. שלווה. הטורונטיאנים גדלים בתוך סביבה אסטטית פיזית ואנושית. הם אנשים סבלניים, מנומסים. כשקנדי שנותן לך שירות בבנק או בטלפון ואומר לך- שזה יבוצע – זה יבוצע. אין בכלל שאלה. מילה היא מילה.

--

עברו שלוש שנים וחצי בקנדה, ואנחנו לקראת רילוקיישן שני. מרחק גבול אחד דרומה ושש שעות נסיעה. מטורונטו לסנטרל ניו יורק. חשבנו לתומנו שכבר ראינו הכל. שפיצחנו את התרבות של צפון אמריקה. אנגלית, באנגלית, זו אנגלית.

מסתבר, שהגבול בין קנדה לארצות הברית הוא רחב מאד. שתי מדינות שונות. כמעט כמו פולין וגרמניה שניה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.

פה בסנטרל ניו יורק יש זמן. הכל לאט. אם בישראל עובדים ב 200 קמ״ש ולכן לפעמים עושים בערך כי יהיה בסדר, טועים בדרך, או שוכחים, בקנדה עובדים על 80 קמ״ש – בזהירות אבל בקצב טוב. בסנטרל ניו יורק, המוכרת בסופר והפקידה בבנק עובדות על 30 קמ״ש. אף אחד לא ממהר. לא רודפים אחריך. השירות יינתן, הפעולה תתבצע בצורה מעולה, אבל בקצב שלה.

שבועיים אחר שהגענו לסנטרל ניו יורק, הרופא היה צריך לנסוע לטורונטו להגן על עבודת התזה שלו. ברגע שהוא עבר את הגבול, חברת הטלפונים האמריקאית- ניתקה לו את הקו. לא היה לו איך לתקשר, ואני עשיתי את הבירור עבורו. אחרי שעברתי 5 פקידות בחברת הטלפונים ואף אחת לא עזרה, התחלתי לאבד סבלנות. בקנדה, הם מבקשים כל כך הרבה פעמים סליחה – שלא ניתן היה להתעצבן. אבל לאמריקאים יש אטיטוד אחר.

באופן טבעי- הרמתי את הקול בעוצמה שבין ישראלית לטורונטיאנית, שזה לא בדציבלים גבוהים מידי, אך הצד השני יכולה בוודאות להבחין בחוסר שביעות הרצון שלי. ביקשתי לדבר עם המנהלת. כעסתי. לא צעקתי. הייתי אסרטיבית.

וזו שבצד השני לא התבלבלה ואמרה לי: ״גברתי, את מרימה עלי את הקול. אני לא אמשיך איתך את השיחה. יו ניד טו קאלם דאון״.

לא נרגעתי.

והיא ניתקה.

לקח לי 40 דקות להגיע אליה. עברתי 5 מדורי גיהינום – ועכשיו אני צריכה להתחיל מחדש את התהליך ולהמתין שיענו לי.

וזה ההבדל בין שתי המדינות, ששוכנות באותה יבשת ומדברות באותה השפה. בקנדה לא אגיע למצב שאני מרימה את הקול. בארה״ב פשוט ניתקו לי. שמו אותי במקום. אלו הגבולות – אם שוברים את הכלים לא משחקים. הכוח בידיים שלה.

--

ולמרות הכל, כששואלים אותי איפה אני מרגישה בבית, אני יודעת שיש רק תשובה אחת.

וכשאני רוצה להרגע, אני נוסעת רק למקום אחד.

אל חוף הים.

שם- לרוץ ולהרגיש בטוחה במרחב.

שם- לסיים בנקודה בה אספתי אינסוף זיכרונות.

ובאותו הרגע, הזיכרונות, מתאגדים להם יחדיו ומזכירים לי, מבלי להיזכר בכלל, שבעבר, התעצבנתי. התעצבתי. נשברתי. התגברתי. התחזקתי. וזו תחושה שגדולה מכל מצוקה רגעית.

שם אני עוצמת עיניים, מקשיבה לרחש הגלים, מריחה את מלח הים, חשה את החמימות באוויר. ונרגעת.

והבת הלא ישראלית שלי, לא זוכרת שהייתה איתי בחוף הים. למרות שלפחות פעמיים בשבוע הייתי לוקחת אותה איתי לשם.

Posted by Rachel Shenhav-Goldberg on Wednesday, July 18, 2018

אקדמיה בקטנה 

שירים שעושים לי הרגשה של בית

אימי מספרת שהייתה שרה לי את ׳על הדרך עץ עומד׳ מהיום שבו נולדתי. רק למשמע השיר הזה, הייתי בוכה. עד היום. תחושה ולא הבנה. השיר הזה עושה לי הרגשה של בית סבתא -שאף פעם לא הייתי נוכחת בו.

זהו שיר עממי, עם גירסאות רבות. אך הגרסה ששגורה בפי אימי היא זו ביידיש. אפשר לקרוא כאן על מקורות השיר והגרסאות השונות.


׳משירי ארץ אהבתי׳ הוא שיר שבו זמנית מרגש אותי, מעורר בי געגועים וגם כעס. אם אתם רוצים את הקסם המלא, תקשיבו ללאה גולדברג מקריאה את מילותיה שלה.

טעות לחשוב שהשיר נכתב על ארץ ישראל. השיר כנראה נכתב על מולדתה של לאה גולדברג, ליטא, אליה היה לה יחס אמביוולנטי. המילים שוזרות בתוכן זיכרונות מכל המקומות שבהם השאירה לאה גולדברג את ליבה. לקריאה נוספת על ההסטוריה של השיר אפשר לקרוא כאן.