דיבור – החלום ושברו


1 דקות קריאה

16 יולי, 2020

החלום שלי היה ללמוד באוניברסיטה מחוץ לישראל. אני לא יודעת לשים את האצבע מתי הניצוץ נדלק בתוכי, אבל הוא היה שם בסמוך לחלום ההתנדבות עם ילדים רעבים באפריקה. יש לי עוד חלומות, אבל שני אילו היו דחוקים בפינה השמורה לאלו שלא יתגשמו לעולם.

הגורל רצה, ועם הקבלה של הרופא לתת התמחות, הייתי לקראת סיום הדוקטורט. מתוך פניקה שאמצא את עצמי חסרת תעסוקה בטורונטו, מצאתי את עצמי כתלמידת פוסט דוקטורט באוניברסיטת טורונטו.

בדרך חזרה לטורונטו עם הדיפלומה

ביום הראשון ללימודים, יצאתי מהרכבת התחתית, לבושה במעיל, שמלה אפורה מחויטת, גרביונים כהים ומגפיים-- בחוסר התאמה ישראלית מושלמת למזג האוויר הטורונטיאני. הרחוב נגלה אלי ומיד הרגשתי מסוחררת. אולי בגלל הטיפוס במעלה מדרגות הסאבווי עם עקבים, או בגלל שהתלבשתי חם מידי. אחרי חודשיים בטורונטו, לא ידעתי ש 16 מעלות זה עדיין קיץ.

בניין המחלקה לסוציולוגיה היה ישן, מסביבו גינה עלובה מקושטת בפחיות וזבל. שני גברים מבוגרים שלא התקלחו מספר שבועות, בבגדים ישנים שגדולים מהם בכמה מידות ישבו יחד, במצב רוח מרוממם מידי לשעת בוקר מוקדמת. צלחתי את המראה הלא אופייני לבירה הלא רשמית של קנדה ונכנסתי לבניין.

חרדת הקודש שנפגמה עם המראות מבחוץ השתקמה כשנכנסתי למחלקה. חדרי הלימוד היו אסטטיים ומצוידים בטכנולוגיה מתקדמת, כאילו לא מדובר בחוג לסוציולוגיה.

במשך עשור הייתי סטודנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. בניין הלימודים שלנו היה ממוקם בקצה הקמפוס. כדי להגיע לאתר הסעדה או לדיונון (היום אופיס דיפו) היינו צריכות לחצות דרך בניין כלכלה. אני זוכרת את כורסאות העור, הקירות הצבועים בלבן עדכני, מעלית מוכספת עם כפתורים שהאור מבצבץ מפינותיהם ואת רשימת התורמים שמפארת את הקיר.

בשנות תמימותי שאלתי את אחת המרצות שלי, למה הם ואילו אנחנו... בוגרי כלכלה עושים כסף, בעוד עובדות סוציאליות נוחתות מתחת לקו העוני ברגע שהן עוזבות את העבודות המזדמנות שמימנו להן את הלימודים ומתחילות לעבוד במקצוע.

נכנסתי לכתה הרגשתי שאני מרחפת לתוך חלום. השלט על הקיר: ״האוניברסיטה של טורונטו- המחלקה לסוציולוגיה״ אותת לי שאני במקום הנכון. צילמתי והעלתי לפייסבוק, כדי לשתף את חברי. חשבתי שהלייקים יהדהדו את החוויה בחזרה, וארגיש חגיגית עוד יותר.

התבוננתי סביב וכמעט שהלכתי לעמוד במקום המרצה. לא בגלל הידע שלי, אלא בגלל הגיל והלבוש המוגזם. למרות שזה היה קורס לתארים מתקדמים, הייתי בת האדם המבוגרת ביותר בחדר, לבושה בזרות וחוסר התאמה למציאות, כמו עולה חדשה מפולניה בשנות החמישים בישראל.

המרצה, פרופ׳ לסוציולוגיה, צעירה ונמרצת, הציגה את עצמה. בקושי מגרדת את שנות השלושים וכבר הוציאה ספר, ראתה עולם מקצועי ושברה את תקרת הזכוכית של עצמה. ואני, כאחת הסטודנטים, מקשיבה בהערצה, השתאות והערכה. צוחקת יחד עם כולם למשמע הלצותיה, מצחי מתכווץ בחשיבות ועניין כשהיא מתארת בפרטים את מחקריה, ולרגע מתבלבלת ומעיזה להתמלא בהשראה כשהיא מתארת את דרכה המקצועית. אבל אני מבינה כבר באותו הרגע: זה השיא האקדמי שלי. אני מבוגרת מידי וזרה מידי כדי לחלום מעבר למה שקורה כאן ועכשיו.

השיעור התחיל והדיון התחמם.

אני לא יודעת מה עבר עלי כשהחלטתי להרים יד ולומר את דעתי. גדלתי בתפיסה שאני ביישנית ועד גיל 18 לא פציתי פה בקבוצה. לכן גם אחרי שני עשורים של הנחיית קבוצות ועמידה מול קהל, כל פעם שאני מדברת בנוכחות אחרים, אני מופתעת.

לא היה ניתן לראות שינוי בהבעות פניהם של הנוכחים בחדר כשהרמתי את ידי להשתתף בדיון. אבל ברגע שניתנה לי רשות הדיבור, נפער בור אינסופי תחת רגליי. שפתיי נפתחו אבל כל מה שיצא מפי היה גמגום לא אופייני. ישבתי שם בפיצול אישיות גמור. מצד אחד הייתה את רחלי המגשימה חלום בלימודים באנגלית, ומצד שני הייתי הקריקטורה של עצמי, המעטפת החיצונית המוזרה הזו- בה כולם מביטים.

אשה מבוגרת מידי, בבגדים מעולם אחר, שהמרווח וההקשר בין מילה למילה שיוצאות לה מהפה גדול מידי. מילא הן היו מתגבשות לרעיון אינטלקטואלי כלשהו, אבל ככל שעברו השניות שהרגישו כמו דקות ארוכות, המחשבות המורידות שלי הציפו את המוח האינטלקטואלי וחנקו אותו כמו מפולת בוץ בהודו. לא נשאר זכר לרעיון שרציתי להביע ואף לא ניצוץ של תקווה שאולי אוכל להשתקם מההשפלה.

הסטודנטים הביטו עלי – שתקו ונתנו לי את הזמן לסיים את תאונת השרשרת המילולית שלי.

כשסוף סוף נכנעתי לעצמי וסגרתי את שפתיי, הם הפנו את מבטם חזרה למרצה והדיון המשיך כאילו אף אחד לא היה נוכח לרגע המביך ביותר בתולדות ההשכלה הגבוהה של צפון אמריקה.

הרגשתי כמו אשה ששוכבת בבית חולים סיעודי. משותקת, בעיניים פקוחות. בלי יכולת לתקשר לסביבה את העובדה שהיא לא רק נושמת וממצמצת, היא גם חושבת. שוכבת בפאסיביות על מיטה לבנה וחגיגית, בלי יכולת לספר את חוויותיה ומחשבותיה, כי ערוצי התקשורת בינה לבין העולם חסומים.

היה לי כל כך הרבה מה לומר, וידעתי את המילים. בראשי ידעתי אפילו להרכיב את המילים למשפטים. אך הפער בין הידע, לביצוע היה קשה מאד. אחרי חודשיים בטורונטו, עדיין לא הבנתי שהקצב שלי באנגלית שונה מהקצב בעברית.

מסתבר שהייתי צריכה להאט כדי להתנסח בברור. כדי להצליח לשלוף את המילים הנכונות להרכבת המשפטים שיבטאו את הרעיון שהיה לי- הייתי צריכה עוד כמה חודשים של הסתגלות וההאטה.

הקושי ביכולת הביטוי שלי בשיחה, ביכולת ביטוי רעיונות, מחשבות ורגשות הייתה חוויה מטלטלת. הוצפתי בחוסר בטחון והצהרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שבאנגלית האינטליגנציה שלי יורדת לפחות בחצי.

המשכתי לפקוד את השיעור בכל יום שני. ככל שהזמן עבר למדתי את מזג האוויר הטורונטיאני והשלתי את הבגדים הגלותיים שלי.

ככל שהזמן עבר למדתי גם את עצמי מחדש.

למדתי לסנכרן את קצב המחשבה לקצב השיחה. למדתי לקחת נשימה כשאני נתקעת בשיחה, כשחסרה לי מילה.

לעצור. לחשוב. להרהר. למצוא את המילה שחיפשתי, או פשוט לצעוד בשביל אחר בשיחה.  

היום לאחר ארבע שנים בצפון אמריקה, אני קוראת, כותבת ומשוחחת על כל נושא באנגלית. הרצתי בכנסים באנגלית, ומצליחה להביא לידי ביטוי רעיונות מורכבים. 

מציגה ממצאים מהדוקטורט בכנס אקדמי בקליפורניה

אבל יש לי חלומות חדשים. כבר לא חולמת על לימודים באנגלית או על התרחקות לאפריקה.

נחשפו בפני ערוצי תקשורת חדשים שהיו רדומים שנים רבות או שאולי הם התהוו עם העצמי המגובש החדש שלי.

היום אני חולמת על לחיות בעברית. על קירוב שפת אמי והחיים בעברית -- אל החיים הישראלים שלי ברילוקיישן.

אקדמיה בקטנה

לשפה משמעות קריטית עבור אנשים שעושים הגירה. במעבר לארץ החדשה הם חווים קשיים רבים ופיצול בשל השימוש בשתי שפות בו זמנית. לאתגרים השפתיים השלכות רבות ביניהן: שיבוש ביכולת לפענח את הסובבים, איבוד הנינוחות והספונטניות בקרב חברים עד כדי השפעה על היציבה הגופנית. חוקרים שונים טוענים שגם הנפש הולכת והופכת מנוכרת לעצמה.


שלקס, ש. (2007). הגירה: אובדנה והתהוותה מחדש של זהות תרבותית וזהות שפתית.  אוחזר מתוך האתר של פסיכולוגיה עברית.