הטבע, בתי הקפה והמרפסת באביב של סנטרל ניו יורק

22 ליוני 2020

אתן לא מבינות איזו חגיגה האביב מביא איתו לצפון אמריקה.

הטבע 

החורף בסנטרל ניו יורק כל כך קר וקפוא, שהכל משתתק מסביב. העצים ערומים, הסנאים מתחבאים, הציפורים נודדות למקומות חמים יותר. התנועה של החורף מסתכמת בשלג שנערם תוך שעות ספורות לסנטימטרים רבים, ובימים שלאחר מכן נמס לו וחושף שוב את האדמה והמוות הצהוב של הדשא מתחתיו.

האביב, לא מתמסר בקלות. הוא מגיע לאט וברמזים. אני אוהבת במיוחד את חודש אפריל, כשהשקט בחוץ מופר על ידי ציוץ ציפורים. אז עדיין קר, אבל כבר אפשר להתחיל ליהנות מטמפרטורות שנעות מסביב לאפס. אני מטיילת המון בתקופה זו, מתהלכת בין העצים ומחפשת את לבלוב העלים הראשונים.

לעלים של האביב צבע ירוק בהיר, אלו עלים חדשים וטריים. ככל שמתקדם האביב אל הקיץ, צבעם מתכהה, עד לבואו של הסתיו, אז הירוק מתחלף לשלל צבעים- גווני צהוב, כתום, אדום.

כשהטמפרטורות עולות מעל 15 מעלות, מגוון של ציפורים מתחילות לבקר אותנו. ראיתי ציפורים כחולות, כתומות, אפורות, וגם עורבים שחורים משחור. ארנבים מתרוצצים בין חצרות הבתים וזוללים את הדשא העסיסי. סנאים וצ׳יפמאנקס מדלגים בין העצים. דבורים, דבורים, צרעות, פרות משה רבנו, צרצרים ועכבישים בשלל גדלים ואורכים מוצאים מחסה בחצרות בתינו. כשמחשיך, גחליליות מקשטות את הלילה.

החיות של האביב, הטבע שלאט לאט נחשף ומחצין את עוצמתו בונה גם בתוכי התרגשות שמגיעה לשיאה כאשר אפשר כבר לפשוט את המעיל, הכפפות, הצעיפים, הכובע והמגפיים, לצאת לטייל ברחובות ולהתמסר לחגיגה של הטבע.

בתי הקפה

בשנה הראשונה לא מצאתי בתי קפה בטורונטו.

בניסיונותיי הרבים לאתר את בתי הקפה, הייתי לוקחת את הרכבת התחתית אל דאון טאון. שם, במערות האינסופיות, היו מתקבצים עשרות אנשים בסדר מופתי. ג׳ל לניקוי הידיים ומרחק חברתי היו דבר שבשגרה שם ואז בטורונטו, עוד לפני הגעת וירוס הקורונה. הייתי מתבוננת בהשתאות באסתטיקה האנושית. גברים מחויטים ונשים מטוקטקות בנעלי התעמלות. על כתפיהן תיק ושניים נוספים. אחד עם ארוחת הצהריים ובשני שוכנות נעלי העקב וממתינות בסבלנות שתורן יגיע- עם הגעתן למשרד.

טיפסתי בהתרגשות במדרגות שמובילות אל הרחוב הסואן, סקרנית לאיזו מציאות אשאב עם יציאתי. למרות שנשפכנו כעיסה אחת החוצה, אני היחידה שנשארה ללא כוס קפה ביד.

זה ברור. אני מוקפת באינספור בוטיקים של בתי קפה. אבל לא מצליחה לאתר אותם.

עיניי הצליחו ללכוד רק שלטים של סטארבקס בכל 100 מטר. אני אוהבת לשבת שם, אך המקום תעשייתי מידי עבורי. לסניפי סטארבקס אין אישיות. כל סניף הוא שכפול של האחרים. אומנם יש סטייה כזו או אחרת, ונכתבו פוסטים רבים שדירגו את הסטארבקסים בטורונטו. אך כשאני יושבת שם, אני תמיד תוהה אם זה הדבר האמיתי. ממש כמו ללטף את הכבשה דולי המשובטת. יחד עם מגע הצמר והחמידות, אי אפשר שלא לתהות מה הייתה יכולה להיות, אם רק הייתה אוטנטית.

הטעות הייתה שהשתמשתי בעיניים התל אביביות שלי. בחוסר מודעות שמאפיינת רילוקיישנית חדשה, סרקתי את הרחוב בחיפוש אחר שמשיות באוויר ושולחנות על הקרקע. חיפשתי שלט גדול, פרגולה מעוצבת. אך בשונה מתל אביב שמלאה בארכיטקטורה אקלקטית וכאוס ישראלי, טורונטו אסטטית. מה שתורם לאסתטיקה הוא לא רק שהאנשים לא זורקים זבל ברחוב, גם לא פחית או סגריה, אלא האחידות. כל החנויות יוצרות ביחד מהות אחת, עד כדי כך שלא ניתן להבדיל בעין בלתי מזויינת האם מדובר בחנות בגדים, בית מרקחת או בית קפה.

אני מעדיפה באופן גורף ניקיון ויזואלי על בלאגן. אך הצמדות אובססיבית אליו, לא משאירה מקום לנשמה. כך טורונטו מאופיינת באורבניות קרה. אין התערבבות והתמזגות בין האנשים לבין הארכיטקטורה. האנשים שרצים ברחובות נראים כמו סרט נע.

אבל כשהאביב מגיע... כל הסדר הזה מקבל משמעות.

כמו הטורונטיאנים, בתי הקפה בטורונטו עדינים ומנומסים. הם לעולם לא ישפכו בחוצפה תל אביבית אל המדרכה. אבל עם בוא האביב אפשר להתחיל לזהות את ניצניהם. למשל, שרפרף ושולחן קטן צמודים לוויטרינה- מאותתים ללקוחות על קיומם ומזמינים להיכנס פנימה.

באביב אנשים מורידים את מחסומי הפנים שמגנים עליהם מפני הרוחות שמקפיאות את האוויר עד מינוס שלושים מעלות. באביב קצב ההליכה בטורונטו יורד בכמה קמ״שׁ, כי אין צורך לרוץ ממחסה חמים אחד לאחר.

באביב הטורונטיאנים משוטטים ברחובות ברוגע כשראשם מורם.

יחד עם פריחת עצי הדובדבן, העלים, התרוצצות הסנאים, פשיטת המעילים וההאטה בהליכה-- האירועים והפסטיבלים מתחילים. לאחר חורף שנמשך שישה חודשים, זה הזמן לנצל כל רגע מחוץ לקירות הבית.

פה בסנטרל ניו יורק היה חשש כבד שבשל הקורונה, כל האירועים יתבטלו. בשבועות האחרונים התחילו לצוץ שווקי איכרים, קטיף תותים, אפונה, צבעונים ולוונדר.

בעקבות מזג האוויר החמים והשמשי, יחד עם האישור לפתיחה מצומצמת של האירוח במסעדות בשל החשש מגל שני של קורונה– נוצרה תרבות חדשה.

פתאום האירוח נשפך החוצה בתנועה תל אביבית. פתאום בכל פינה ניתן לראות שמשיות בשלל צבעים ושולחנות שמסמנים לאורחים בואו אילנו. ועכשיו, אני יכולה לשים בצד את העין הטורונטיאנית ולחזור להשתמש בעין התל אביבית המיומנת שלי על מנת לאתר את מגוון אופציות ההסעדה באזור.

המרפסת

הקורונה הגיחה בפתאומיות בחורף ומרכזה אותנו סביב הבית. אז סגרנו בסנטרל ניו יורק ארבעה חודשים.

לפני כן, הרופא ואני הפגנו את יכולתנו לתפקד כמכונה משומנת וביססנו את מסגרת החיים ברילוקיישן השני שלנו. הילדה פקדה באופן קבוע את בבית הספר, הלכה לחוגים ונפגשה עם ילדים לפליי דייטס. נרשמנו כחברים בבית הכנסת הרפורמי, כדי להיות חלק מקהילה ולעשות הכרות לילדה עם היהדות. הילדה התחילה ללכת לבית הספר ללימוד עברית ואני הוזמנתי להיות חברה בוועדות הארגון. הצטרפתי לקבוצת ריצה (את הסיפורים על סצנת הריצה המטורפת שיש פה- אשמור לפוסט נפרד). חוץ מכל אלו... גם רצתי בין נשפים (גלה) בעבודה של הרופא, אירועים בית הספר ובבית הכנסת, פגישות עם שכנים, חגים, ימי הולדת... בקיצור- לא היה רגע דל. לא הייתה מנוחה.

ואז הקורונה השתיקה הכל ברגע.

בצהרי יום שישי ה 13 במרץ, בעודי יושבת ליד האח בביתי וקוראת עיתון להנאתי, הטלפון התחיל לצפצף בחוסר שקט. תוך עשר דקות שרשרת אינסופית של מיילים: בית הספר, החוגים, בית הכנסת... הכל בוטל.

שבוע נוסף עבר ונסגרו החנויות.

מצאנו את עצמנו בלי יכולת לברוח מהבית או מעצמנו.

מבלי להתכוון התחלנו לגלות את הבית ולהשתרש בו.  

העברנו את החורף בין ארבע קירות, וכשהאביב הגיע, גילינו את קסמה של המרפסת.

את תרבות הישיבה במרפסות הקדמיות של הבית הכרתי מטורונטו. טורונטו היא עיר גדולה אך מרביתה שכונות של בתים פרטיים ובכל בית, מרפסת קדמית. הבתים שם כמעט ונושקים למדרכה. אין חומות שמגדירות את חצרות הבתים ורק שני מטר דשא מפרידים בין ההולכים ושבים לבין המשפחה שנהנית מיום שמש אביבי על מרפסת ביתה.

בתחילה תהיתי מדוע הם מכניסים אותי לאירוע משפחתי-פרטי שלהם. אך כפי שהעין התרגלה לאסטטיות של העיר, כך גם הנפש התרגלה לרעיון של הישיבה הפרטית במרפסת יחד עם הציבוריות שבה.

בטורונטו גרנו בבניין. אבל פה, בסנטרל ניו יורק, אנחנו גרים בבית קרקע וכך נדבקנו בתקופת הקורונה בתרבות המרפסות. בסנכרון עם הטבע, שמציף את המרחב בנוכחותו, כך אני מרחיבה את מרחב המחייה שלי ויוצאת למרפסת בכל פעם שהשמש מאירה לי פנים. נהנית מהאינטימיות הציבורית ומהרומנטיקה שהטבע מספק לי.

אקדמיה בקטנה

בא לכן לקרוא על הכבשה דולי? תלחצו כאן.

אם אתן בקטע של הסטוריה- אז תלחצו כאן ותלמדו קצת על הסטארבקס הראשון. 

ועוד קצת על מרפסות בצפון אמריקה- אפשר לקרוא בקישור הזה.