למה להסתפק רק בחצי הכוס המלאה?


1 דקות קריאה

23 מרץ, 2020

בתי בת החמש פנתה אלי היום ואמרה: "אמא, המצב הנוכחי מעורר בי המון חוסר ודאות. אני עדה לשיחותיהם של המבוגרים, וזה גורם לי לחוש בלבול. הזמן שאני מבלה איתך, הוא יקר מפז. אך סגירת בית הספר וההיעדרות של חברי מחיי, הם כמו קרקע שנשמטה תחת רגליי".

אז זהו- שלא. ילדים בני חמש לא מדברים ככה.

היא לא אומרת את זה. היא מתנהגת את זה. היא פחות שומעת בקולי. מנדנדת לעיתים ובשבוע האחרון היא גם מועדת לפציעות: נפלה מכיסא המטבח, מעדה מהשרפרף שלה, נכוותה מקפה שחור, הכלבה נשכה אותה. כנראה שגם ב- 2020 לא אזכה בתואר אם השנה.

עבור הילדים, לימוד ביתי אינו תחליף ראוי לבית הספר, והחופשה שנכפתה עליהם אינה משתווה לסוף שבוע ארוך או לחופשת הפסח. הם חווים שינוי דרסטי במסגרת היומית שלהם. הם מורגלים בהוצאת אנרגיה, החל מריצה בחצר עם חבריהם, דרך גירויים קוגניטיביים שמקורם באינטנסיביות של הלימודים בבית הספר ו/או באינטראקציות החברתיות עם ילדים בני גילם. כעת, בנוסף ללחצים בעקבות קיומו של איום חיצוני מופשט, הם חווים גם חוסר רגשי-נפשי וקוגניטיבי-פיזי. כל אילו באים לידי ביטוי בהתנהגות חריגה, שמבטאת את הרגשות שלא ניתן לשים במילים (acting out).

סנטרל ניו יורק רחלי שנהב גולדברג גן סגור קורונה גן סגור בבית ספר בניו הרטפורד

בשבוע האחרון, מאז ביטול בית הספר והפעילויות של שעות הפנאי - אני עסוקה בטירוף. הראש עסוק כיצד ליצור לוח זמנים מציאותי לילדה, לעשות התאמות ולהגמיש אותו באופן יומי לפני יכולות ומצב רוחה. הגוף שלי עסוק יותר מידי בלתפעל את המציאות החדשה ופחות מידי בספורט ואכילה נכונה, והנשמה עסוקה בלהכיל את כל בני הבית על השינויים בהווה והעתיד הלא ודאי.

סדר היום המופתי שסיגלתי לעצמי בחודשים האחרונים, שכלל בין השאר קימה מוקדמת, מדיטציה, ספורט, כתיבה, קריאה ועוד. עבר תהפוכה. הבלאגן מתחיל עם צלצול השעון כשהגוף מסרב להיענות לקריאה לקום. ייתכן וזה בגלל שאין באמת סיבה מרגשת לקום ליום שהוא כולו עבור מישהו אחר.

זה נכון, יש כל כך הרבה תובנות שניתן להפיק מהמצב הנוכחי, ולהפתעתי, אני לא סובלת מהזמן עם בתי בת החמש. אבל פסק הזמן מהחיים שהקורונה גזרה עלינו, בנוסף לצרכים הרגשיים והקוגניטיביים של בתי- לא מאפשרים לי להספיק יותר.

אין לי אפילו רגע להעמיק במיליוני הקורסים, ההרצאות, והספרים שמוצעים בחינם כעת- וממלאים את המייל והוואטסאפ שלי. אפילו את הפוסט הזה אני כותבת בהמשכים, בהפסקות של שעות בין פסקה לפסקה. אז למי יש זמן לקורס און ליין של אוניברסיטת הרווארד?

סנטרל ניו יורק רחלי שנהב גולדברג וירוס קורונה לוז בית ספר בביתלו"ז שעבר התאמה למציאות

אני קוראת על נשים שההספק שלהן עלה משמעותית בשבוע האחרון. אני בהחלט בעד גישה המתמקדת בכוחות של הפרט. גישה המדגישה את החוזקות והיכולות של כל אחת. מהצד השני של הרצף, אני גם בעד בדיחות (גם שחורות משחור) על המצב. 

אבל איפה האיזון? האם אפשר לדבר על הקשיים שבבידוד והסתגרות בבית עם הילדים, על התנהגות הילדים ועל הגעגוע לכל מה שאבד ללא התראה מוקדמת? האם יש מרחב לשוחח על כל אילו, לא תחת מיקרוסקופ של קבוצת טיפול או תחת עיניהן של יועצות שונות להורות מטיבה? לא בציניות ולא במסגרת קבוצות שסוגדות לבדיחות. לשתף מבלי להיות מוקד לשיפוטיות ובלי שיכריחו אותך להסתכל על חצי הכוס המלאה. במקום כל אלו, האם יש מרחב המקביל לשיחה אקראית, אותנטית בין חברות, המשתפות את הקשיים איתן התמודדו היום?

כל אחת מאתנו היא לביאה שמובילה את גוריה. זה לא חשוב אם צלחת את היום בריקוד או שהגעת לסוף היום על אלונקה. את עשית את זה. ותעשי זאת מחר. למה? כי אין לך ברירה. כי את חזקה. גם כשאת בוכה. גם כשאת יורדת על ארון הממתקים. גם כשאת רבה עם בן זוגך וגם שאת מתפרצת על הילדה.

כי היום שלנו מחולק לרגעים רבים. יפים, נדירים ומכוערים.

אומרים שנקודת אור רחוקה- יכולה להאיר מדבר חשוך. אבל אולי, נקודה חשוכה, של אישה אחת, שיוצאת אל האור – ונחשפת, יכולה דווקא להיות האור בקצה המנהרה של כולנו.  

סנטרל ניו יורק רחלי שנהב גולדברג וירוס קורונה המילטון קולג'שביל הזהב בטיול יומי ליד הבית בהמילטון קולג'

אקדמיה בקטנה

אקטינג אאוט (acting out)

ביטוי התנהגותי של רגשות, המשמש להפגת מתחים הקשורים לרגשות אלה או לביטויים באופן מוסווה או עקיף לאחרים.

התנהגויות מסוג זה עשויות לכלול ויכוחים, לחימה, גניבה, איום או השלכת התפרצויות זעם.

נלקח מתוך האתר של APA