פוסט על חיה את החלום שמעולם לא חלמתי, אי שם מסנטרל ניו יורק


1 דקות קריאה

אי שם בתחילת שנות העשרים שלי, עזבתי בטריקת דלת את לימודי הנדסת החשמל, את דירת הרווקות שלי בבאר שבע וחזרתי לתל אביב לגור בבית של ההורים, שהיה ממוקם קרוב לבית הספר לעבודה סוציאלית, שם התחלתי ללמוד תואר ראשון. 

השיחות בהפסקות כבר לא עסקו במעגלים חשמליים, דיודות, C++ (שפת תכנות) והעבודה הבאה באינטל. היינו יושבות ומדברות על כל השאר. אז, בשנה הראשונה ללימודי עבודה סוציאלית, באחת ההפסקות כשישבנו על האבן בחצר בית הספר, שהתחממה מהשמש הישראלית, סיפר לי יובל, הידיד שלי מהלימודים, שיש סדרה שאני חייבת לראות. קוראים לה ׳עקרות בית נואשות׳. 

החדשות תמיד מגיעות אלי באיחור. את יו 2 התחלתי להעריץ רק בסוף שנות ה – 90, כשהתחילה הדעיכה שלהם. מעולם לא צפיתי ב׳סיפור שאינו נגמר׳ ולא ב׳אנני׳, את הסרט הראשון של מלחמת הכוכבים (או מסע בין כוכבים- אני עדיין נאבקת עם ההבדל ביניהם) ראיתי בגיל 27 ולא מזמן גיליתי שהסרטים של כל גיבורי העל נוצרו בהשראת קומיקס. 

כך גם היה עם הסדרות ׳סיינפלד׳ ו׳חברים׳. בפעם הראשונה שצפיתי בסדרה ׳פריינדס׳ היה 10 שנים אחרי כולם. עד אז רק שמעתי על שיר הנושא ועל הספה עליה הם יושבים בבית הקפה המפורסם. שתיים עשרה שנים אחרי ששודר הפרק האחרון של חברים, רוס, רייצ׳ל, ג׳ואי, מוניקה ופיבי הפכו להיות החברים הכי טובים שלי ברילוקיישן בטורונטו. הייתי מעבירה שעות איתם בנטפליקס. הם לא שאלו ׳מה את עושה כל היום?׳, ׳את לא מתגעגעת?׳ וגם אפילו לא תהו ׳מתי את באה לביקור בישראל?׳. יכולתי לשבת ולחוות איתם את החיים מבלי שיתעמתו איתי על שאלות קיומיות שלא הייתה לי תשובה טובה עליהן.

בהופעה של יו 2 בטורונטו, 2016

בהופעה של יו 2 בטורונטו, 2016.

עקרות בית נואשות 

אבל ב׳עקרות בית נואשות׳ צפיתי שנים לפני כן, כמעט מיד אחרי שיובל הסביר לי שאני חייבת כי ״זה ממש את״. אהבתי את הסדרה, אבל לא התחברתי לאמירה שלו- כי אף אחת מהן לא הייתה ממש אני. אבל היום, במבט לאחור אני חושבת שאולי יובל חזה שם משהו שעוד לא היה בתכניות שלי. אפילו עוד לא התחלתי לצאת עם חנן אז. העתיד שלי היה לגמרי ישראלי, בישראל.   

בסדרה ׳עקרות בית נואשות׳ היו ארבע נשים ולפעמים עוד אחת. הן חיו חיים שלווים בין סקנדל אחד לאחר בפרבר בארה״ב. בתים פרטיים גדולים, לא זהים, אבל מסודרים בקפידה לאורך כביש שמאורגן לתנועת מכוניות, אבל נשאר יתום. הקרבה הזהירה של הבתים זה לזה יצרה שכונה, אבל במרחק שמאפשר קיום חיים רועשים בבית אחד, ללא הפרעה לשכנים. לכל בית לפחות קומה אחת שהתרוממה מהקרקע ומדשאה קדמית ואחורית. תיבות דואר לא זהות היו מסודרות בקדמת הבתים לצידי הכביש, ודוור שעבר עם תיק גדול, חילק את הדואר פעם ביום כשהוא מנופף לשלום אל בני הבית. ה PTA (ועד ההורים), הכנסייה והיחסים בין השכנות היו סיפורי הרקע של הסדרה.        

סוזן הייתה אומנית שעבדה מהבית, ברי אלמנת הרופא ונערת הפוסטר של עקרות הבית שלא נואשו כלל, לינט הייתה וונדר וומן- אשת קריירה ומשפחה וגבריאל דוגמנית מצליחה (לשעבר) שניסתה להתמסר (או נאבקה ב-) לתפקיד עקרת הבית.

צפיתי בכל העונות, בלעתי את כל הפרקים. אבל לא הבנתי למה יובל התכוון. הן חיו חיים כל כך רחוקים מאלו שאני בניתי עבור עצמי. החיים הללו לא נכחו בחלומות שלי. היה לי פעם חלום על לייק מישיגן וחלום על להיות מרצה באוניברסיטה. היו גם חלומות על שלושה ילדים מסביב לשולחן עגול בארוחת שישי. חלמתי לרוץ מרתון. ולהיות הרבה יותר חברותית וסבלנית. אבל מציאות של חיים בפרבר אמריקאי לא הייתה נגישה לי אפילו כשחלמתי בהקיץ.

הרחוב בו אנחנו גרים בסנטרל ניו יורק

הרחוב בו אנחנו גרים בסנטרל ניו יורק.

אזור תודעה חדש  

בזמן האחרון, אני מבקרת באזורי תודעה חדשים. זה קורה לי במפתיע. אני נוסעת במכונית ופתאום דרך החלונות משתקפת אלי מציאות של פרבר אמריקאי. אני משוחחת עם חברה או עם השכנה, כשאני מחכה לאוטובוס הצהוב שיביא את אביגיל אלי מעוד יום בבית הספר, ומגלה שאני מנהלת שיחה קולחת באנגלית. 

אני חושבת שזה בגלל שהתמקמנו. סיימתי את שלב ההישרדות והתחלתי לחיות.

בהתחלה הייתי נוסעת במכונית עם הידיים על ההגה, העיניים נעות בין הכביש למפה של גוגל שמראה לי את הדרך בכבישים לא מוכרים. הייתי צריכה להיות במצב של ערנות מלאה בנהיגה, מכיוון שלא ידעתי היכן אני אתקל ברמזור, תמרור עצור או איפה תהיה התפצלות מאתגרת של הכביש. האם הפנייה הבאה תוריד אותי לכביש המהיר? או לכביש בין עירוני? אולי אמצא את עצמי בדאון טאון יוטיקה (העיר הגדולה שצמודה לפרבר שבו אני גרה). 

כשהייתי משוחחת באנגלית הייתי מאד מודעת למבטא שלי, למילים שחסרות, האם מבינים אותי והייתי מקפידה להיות מאה אחוז בתוך השיחה ולא נותנת אפילו לצלצול הפלאפון שלי להוציא אותי מהקשבה מלאה לדבריה של העומדת מולי.

תמונה של יום חורף טיפוסי בקלינטון, עיירה שכנה לניו הארטפורד

יום חורף טיפוסי בקלינטון, עיירה שכנה לניו הארטפורד.

חוויה מתחלפת 

ובזמן האחרון, החוויה מתחלפת. ערנות היתר התחלפה בחוויה עגולה יותר. אני מוצאת את עצמי יורדת לרגע מהסרט הנע של החיים, נעמדת בצידי מסלול החיים והופכת לרגע לקהל של הצגת חיי. וברגע הזה, אני תופסת את עצמי ולא מאמינה. אני חיה בתוך סדרה אמריקאית. 

גרה בפרבר ניו יורקי, בבית פרטי עם קומה מעל הקרקע ואחת מתחתיה. תיבת הדואר שלי עומדת לצד הכביש ומחכה בכל יום אחר הצהריים למארק, הדוור שלנו, שימלא אותה במכתבים או יפנק אותנו בחבילה מהבית - זה שבעברית מעבר לים. 

יש לי שתי שכנות מימין, שתיים משמאל ועוד שלוש ממול. הן לא דוגמניות לשעבר ולא אומניות, אבל אני יודעת שאני יכולה לפנות לכל אחת מהן אם חסר לי סוכר לעוגה, אם אני צריכה סידור דחוף לילדה או אם המכונית נתקעה. 

הישראליות של הבת שלי מתאיידת ככל שעובר הזמן, ובמקביל הזהות הישראלית שלי דווקא שוקעת ומתחזקת. הבת שלי מדברת, קוראת וכותבת באנגלית. היא גם חושבת וחולמת בשפה שהיא לא שפת אמה. 

אין פה ישראלים, אבל יש לי חברות באנגלית. אני מתנדבת ב PTA  ובבית הכנסת הרפורמי.

אוטובוס צהוב מביא את אביגיל בחזרה מבית הספר

אוטובוס צהוב מביא את אביגיל בחזרה מבית הספר.

גרסת סנטרל ניו יורק 

אולי לזה יובל התכוון. יובל המכשף. חוזה העתידות. הוא ראה את החיים שלי עוד לפני שקרו. עוד הרבה לפני שהזרע הראשון נשתל באדמה, הוא כבר חזה. 

אני חיה בגרסת ׳סנטרל ניו יורק׳ של הסדרה ׳עקרות בית נואשות׳. כמו ברי, אני אשת רופא. כמו גבריאל, עזבתי מאחורי קריירה מצליחה לטובת החיים בפרברים. כמו לינט, אני מג׳נגלת בין מיליון עיסוקים. וכמו סוזן, אני יוצרת מהבית. 

אני חיה את גרסת החלום שמעולם לא חלמתי. 


שולחת לכן נשיקות וגם חיבוק וירטואלי מהחיים הישראלים שלי ברילוקיישן. 

נתראה ממש בקרוב. בפוסט הבא שלי. 

ובינתיים, אני ממש רוצה לשמוע אתכן ומה המחשבות שלכן בסיום קריאת הפוסט. מבטיחה להתייחס לכל תגובה! 

אז תכתבו לי? יש מקום בדיוק למחשבות שלכן שמגיעות אי שם מכל העולם, ממש פה מתחת לפוסט.

מתכוננת לשעור יוגה בזום. מאחורי הדיפלומה ועלי חולצה עם סמל המחלקה של חנן

מתכוננת לשעור יוגה בזום. מאחורי הדיפלומה ועלי חולצה עם סמל המחלקה של חנן.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.