סיפור דמיוני מהחיים האמתיים


1 דקות קריאה

כששואלים אותה מה היא עושה, היא מתבלבלת. נזרקת לתוך חור שחור.

בישראל עבדה כמנהלת בכירה. מהבוקר עד הערב הטלפון לא היה מפסיק לצפצף ולצלצל. העובדים קראו לה מאחורי הגב פלונטר. או בשמה המלא: פורמת פלונטרים. זה לא היה חשוב עד כמה הבעיה הייתה סבוכה ובלתי ניתנת לפתרון, היא תמיד ידעה לשרטט מפת דרכים שתוביל לחוף המבטחים. כשעובד התקשר או כתב לה מייל בבקשה לעזרה, החמצן בסביבתה הפך להיות זמין יותר, הריאות התרחבו והשכל עבד במלוא הכוח. באורח פלא, כוח המשיכה מתחת לרגליה התאזן בדיוק למידה הנכונה והיא הרגישה יציבה על הקרקע.

פה, ברילוקיישן, היא לא עושה. כלומר, היא עושה הרבה. אבל בעיקר בקצוות של היום. הוא יוצא עם זריחת החמה והיא ״באופן טבעי״ נשארת לתפעל את הבית. ״באופן טבעי״ לא בגלל שהיא אישה, אלא בגלל שהם פה לכבוד העבודה שלו. כשמדברים עם חברים, הוא והיא חוזרים באופן מתואם להפליא על המנטרה: אם זה היה ההפך, והעבודה שלה הייתה שולחת אותם אל החלום האמריקאי, הוא זה שהיה נשאר לתפעל את הבית והילדים. אבל הם יודעים שאלו רק הצהרות ריקות.

בכל בוקר, כשסוף סוף מזדכאת על הילדים ושולחת אותם אל החופש שלה, מתעוררת בה ההתרגשות מפעם. מחייה בישראל, והחיוך האימהי ששולח את הילדים באהבה לבית הספר על האוטובוס הצהוב, הופך לחיוך ממזרי. היא עכשיו בחברה של עצמה, לא צריכה להתהלך כאשר מבטה מופנה מטר תחתיה, לבדוק שכל צאצאיה איתה. הראש מתרומם, הגב מתיישר פתאום. אבל אז היא מתבוננת סביב: הבתים הענקיים, המדשאות, אוטובוס צהוב שמתרחק, והמציאות מכה בה. אף אחד לא מחפש אותה. אין לה באמת מקום שהיא חייבת להיות בו. היא חופשיה מתמיד. הרילוקיישן ששלח את משפחתה אל מרכז העולם, שיגר אותה כגוף זר לאטמוספירה. עכשיו היא שם, מרחפת בחלל ללא יעד. לעבר שום מטרה.

מעולם לא רצתה להיות אמא במשרה מלאה. היא לא מגלה זאת לאף אחד, אבל כשהייתה נערה וחלמה כיצד חייה הבוגרים יראו, ילדים לא היו בתמונה. היה בן זוג, קריירה, בית יפה. אבל ילדים נעדרו מהתסריט. ולא עובר רגע שהיא לא שואלת את עצמה, איך הפכה להיות אם לשני ילדים ועקרה. עקרת בית ללא קריירה.

לפני הרילוקיישן, היא שמחה לקחת פסק זמן. חשבה שזו הזדמנות. היא אפילו התכוננה מראש לזמן הפנוי שהייתה עתידה לפגוש ועשתה רשימות של עיסוקים שתמיד רצתה להתמקצע בהם, ואף פעם לא היה לה זמן. פאזלים, עיצוב בגדים ותפירתם, נגינה על גיטרה, בניית עפיפונים ואפילו לחזור לאהבת נעוריה- לרקוד. 

אבל כשהגיעה לרילוקיישן, היא התוודעה למשמעות הזמן הפנוי: רק אנשים מאד עסוקים נהנים מתחביבים.

ועכשיו, היא עומדת על הדרך. הבית ריק. הוא בעבודה והילדים בבית הספר. כל הבית לרשותה. והיא יודעת, שכל עוד היא עקרת בית, עקרה במלואה, מוותרת על עצמה, שום יום לא יוליד את ההבטחה וההרגשה.

ההרגשה שכוח הכבידה מחזיק אותה על הקרקע והיא יכולה לצעוד קדימה בבטחה.

אקדמיה בקטנה 

כשרילוקיישן דופק על הדלת, הנשים הן אלו שלרוב יקטעו את הקריירה שלהן, יוותרו על הזדמנויות רבות, ויעברו למדינה חדשה בעקבות הקריירה של בן זוגן. בנוסף, המאזן במטלות הבית וגידול הילדים שאפיין את חייהם בישראל, מופר. גם אם הרילוקיישן הוא זמני, התמרכזות חייה של האישה סביב הבית יחד עם הוויתור על הקריירה, מהווים פגיעה אנושה בתחושת הזהות שלה. 

להרחבה לחצי ממש כאן

מקורות:

אנג׳ל, מ. (2014). אמהות עובדות. אלכסון.

סלובודין, א. (2018). נוסעות סמויות, רסלינג.