אשת הרופא


1 דקות קריאה

6 מרץ 2020

"ברוכים הבאים לג'ו טאנהאן" קיבל אותנו ג'ים בחיוך ניו יורקי אוטנטי (סנטרל ניו יורק... לא ניו יורק סיטי). ג'ים, איש חביב בגילו של אבי, היה המוכר שליווה אותנו בתהליך הקצר של בחירת ספה לחדר משפחה בביתנו החדש בניו יורק. היו לו כמה קעקועים על היד, לא מהסוג הנרקוטי, אלא כאלו שמספרים סיפור של גבורה, שקועקעו על מנת להנציח מסר עמוק.

במבטא ניו-יורקי כבד, הוא יזם שיחת חולין ובמיומנות ששמורה רק לאנשי מכירות, מצא את המכנה המשותף ביננו וסיפר לנו על שירותו הצבאי.

בדיוק אז, סגרנו שבוע בסנטרל ניו יורק והחלטנו שזה הזמן להתחיל לרכוש רהיטים. התחלנו בחדר המשפחה. חיפשנו ספה נוחה, גדולה. כזו שכתמים של שוקו, קפה או פיצה לא יחשבו כלכלוך אלא כמור"ק. המזכירות החביבות מבית הספר של הילדה המליצו על חנות מקומית. אאוטלט ששמו כשם הבעלים: "ג'ו טאנהאן".

רחלי שנהב גולדברג סנטרל ניו יורק רילוקיישןהספה שרכשנו ב"ג'ו טאנהאן" בחדר המשפחה שלנו

כבר לא 'דוקטור', אלא 'אשת הדוקטור'

במעמד התשלום, מאחורינו היה כבר פזם מכובד. ג'ים הרגיש בנוח לשאול על המבטא שלנו ומה הביא אותנו לעיירה קטנה שכזו. לא הופתענו שהוא התרשם עד עמקי נשמתו שבן זוגי, הרופא, הביא את כל המשפחה לאזור בעקבות הקריירה שלו. אבל כשהוא קד קידה רכה ואמר: "תודה רבה על השירות שלך", הייתי צריכה לגייס כוחות על כדי לחנוק את הצחוק שכמעט נפלט לי. אבל הצלחתי להחזיק את עצמי מכיוון שהאיש דיבר מעומק ליבו.

שאלוהים יעזור לי, חשבתי לעצמי, רופאים הם אלוהים במקום הזה. ואני? מתוקף המעמד האלוהי שלו, כבר לא דר' רחלי שנהב גולדברג. אני אשת הרופא.

רחלי שנהב גולדברג סנטרל ניו יורק רילוקיישן רופא בתת התמחות הרופא ואשת הרופא בארוע גאלה בניו-יורק

נו טוב. אני יכולה להתלונן עד מחר, לזעוק זעקות פמיניסטיות ולכעוס על כל העולם. ייתכן ואפילו שאם הייתי מעלה את הסוגיה למשפט, הייתי זוכה.

אך אם אהיה ממש כנה עם עצמי, ואשתמש בכלים ובידע שרכשתי בעשר שנותיי בבית הספר לעבודה סוציאלית, אומר שהתחושה הקשה שמציפה אותי - כשצלו של הרופא מעיב על האני המקצועי שלי-  מקורה גם במה שאני מספרת לעצמי, על עצמי.

ההוכחה היא בפרקטיקה: הפכתי מאשת קריירה, לאשה שלא יודעת מה לענות כששואלים אותה מה היא עושה.

אז פתחתי בלוג

הגענו לטורונטו לפני כמעט ארבע שנים. כולם אמרו שזה לא פשוט לעשות רילוקיישן. שמעתי על נשים שמאבדות את עצמן וכל מה שהן רוצות זה לחזור. "חזרתי בגלל אשתי", "היא התגעגעה למשפחה". כל הסיפורים האלו נשמעו דמיוניים. איך בכלל אפשר להתגעגע לעיכובים בדואר, התור הבלתי נגמר בסופר, לקולניות, לחודרנות (למה רק ילדה אחת???), לצפיפות בכל אירוע, לפקקים והאלימות בכבישים. איך אפשר להתגעגע לחום של יולי אוגוסט (או יותר נכון לחום של מאי-אוקטובר).

אז אפשר.

כי ההסתגלות ברילוקיישן היא הרבה מעבר למצוא דירה, גן לילדה ולשלוח מכולה. כשנמצאים רחוק מהבית - חלל עמוק נפער. בי זה היה הגעגוע לחברות, למשפחה, לשפה, לתחושת השייכות במרחב המוכר והידוע. ויותר מכל, נפער בתוכי חלל במקום בו הייתה הקריירה.  

לימונדה מלימון רקוב

לניו-יורק הגענו רק לפני כמה חודשים, ואני ללא אישור עבודה. יקח עוד זמן עד שהרשויות האמריקאיות יאפשרו לי להרים פה קריירה. בינתיים אני מנסה לעשות לימונדה מהלימון הרקוב הזה. 

אם הלימון הרקוב שלי הוא האיסור לעבוד, אז הלימונדה היא הכתיבה. ואני ממש אוהבת לימונדה. 

עכשיו כשישאלו אותי: "מה את עושה?" אני אומר שאני כותבת (באנגלית זה נשמע ממש טוב: I'm a writer).

ולאלו שישאלו בעברית, אציע פשוט להמשיך לקרוא אותי; לקרוא על החיים בסנטרל ניו יורק, על החיים שהיו בטורונטו ועל החיפוש העצמי אחר משהו שיגדיר אותי מחדש.

אקדמיה בקטנה. 

אורטל סלובודין בספרה "נוסעות סמויות" בהוצאת רסלינג (2018), מתארת את חווית הנשים שמתלוות לבני זוגן ברילוקיישן. נשים אלו חוות קטיעה פתאומית בממדי חיים רבים, בעוד לגברים מתאפשרת תחושת המשכיות המגינה עליהם מפני משבר המעבר.

חוויה זו הינה מתמשכת, גם עבור נשים שעל פני השטח נראה שהסתגלו היטב למקום החדש. שיחות מעמיקות עם נשים ברילוקיישן חשפו חוויה חריפה של "ריקנות, החמצה וזרות הקשורות בחוסר יכולתן לשקם את תחושת הזהות שלהן".