איך מצאתי את עצמי כמנקת אופניי הספינינג הכי משכילה בטורונטו

7 למאי, 2020

אני אוהבת לרוץ. זה לא תחביב מילדות, אבל מהרגע שהתחלנו את טיפולי הפוריות, לפני כעשור, הבנתי שאם אני לא אעשה ספורט אירובי, ההורמונים ישתלטו לא רק על הגוף והראש, אלא גם על הנשמה. אני לא מהמוגזמות. מרתון הוא לא אחד מהיעדים שלי, אבל שפיות היא בהחלט מטרה ראויה לשמה - ושישה קילומטרים על חוף הים של תל אביב, או הקפת השכונה בפתח תקווה, עשו את העבודה.

כשעברנו לטורונטו את החורף הראשון העברתי על המכונה בחדר הכושר של הבניין. כשהתחיל להתחמם, הייתי כבר מוכנה לצאת מהקליפה הישראלית ולהצטרף לקבוצת ריצה טורונטיאנית. בצפון אמריקה, חנויות ספורט הן בדרך כלל גם מועדוני ספורט קהילתיים לא רשמיים. ומכיוון שגרנו במיד טאון טורונטו- היה קל למצוא קבוצה במרחק 700 מטר מהבית שלי. רצתי איתם שלוש שנים במינוס עשרים מעלות, בחום של 35 מעלות, בגשם, בסופות שלגים וברוחות עזות. לפעמים היה גם מזג אויר נוח.

ואז שברתי את הרגל, בגלל שאני ישראלית 

זה היה עוד חורף טיפוסי בטורונטו והיעילות הקנדית הייתה בשיאה; המדרכות פונו משלג והועמסו במלח, הכבישים נוקו מידית. ולמרות זאת, כמות הטורונטיאנים המגובסים, הצולעים והמצוידים במקלות הליכה העידו על כך שהאויב האכזר לא פוסח גם על המנוסים בהליכת קרח. גם בעלי הפז״ם הגבוה ביותר מפספסים את הקרח השחור ומחליקים בשל יכולתו להתמזג באופן מושלם עם המדרכה השחורה.

באותו היום, לא יכולתי להצטרף לקבוצת הריצה בשעה הקבועה, אז יצאתי לרוץ לבדי. השעון סימן שיש לי פחות משעה- עד שהילדה חוזרת מהגן. הספקתי לרוץ רבע שעה עד שמצאתי את עצמי מזדחלת מאחורי אישה שדחפה עגלת תינוק. עם ראש ישראלי ונימוס טורונטיאני סימנתי לה ומלמלתי ׳סורי׳ בעוד אני עוקפת אותה מימין ונוחתת עם רגלי לשלולית קפואה בצבע המדרכה. איבדתי את שיווי המשקל ונחתתי עם התחת שלי על כף רגלי השמאלית.

אחרי 7 שעות במיון הגיע הרופא ובישר לי שהתחת שלי, הוא ולא אחר, אחראי לשלושה שברים בכף הרגל שלי. הדין היה גיבוס וכניסה לאזור הדמדומים. האזור בו השפיות מוטלת בספק. שם אסור לי לרוץ.

עברו שמונה שבועות. וקיבלתי פס מהרופא לספינינג

כיאה למיד טאון טורונטו, הסטודיו שהתחלתי להתאמן בו היה ממוקם 500 מטר מהבית שלי. במקומות מגניבים כאלו, יש מה שנקרא: ׳וייב׳. עיצוב מינימליסטי שמשדר השגיות ויוקרה. פקידות קבלה נחמדות, אבל לא מידי. המדריכות- רוק סטאריות; משדרות נגישות -- עד שנגשים אליהן.

התמכרתי. התחלתי לפקוד את המקום כל יום בשש בבוקר, לפני שהציפורים ובני ביתי מתעוררים. לאחר כמה שבועות, התקציב לספינינג התחיל להיגמר. אבל הרגל עוד לא הייתה כשירה לריצה. הייתי חייבת למצוא פתרון וכך מצאתי האנרג׳י אקסצ׳ינג׳ פרוגרם- התכנית לחילופי אנרגיה. התקבלתי ובתמורה לארבע שעות מהאנרגיה שלי- קבלתי מנוי חינם למועדון.

היום הראשון היה חביב. קיבלתי הסבר לגבי תחומי האחריות שלי: לפני השיעור לקבל את המתאמנים ואחריו לנקות את האופניים והנעליים. לא משנה כמה פעמים דקלמתי לעצמי ש״כל עבודה מכבדת את בעליה״, הגאווה והאגו גברו על ההיגיון. כנראה, שני אלו גדולים מכפי שחשבתי. בתפקיד החדש שלי בסטודיו, ה׳וויב׳ הזה שבתור מתאמנת – הרגיש כקבלה לחבורת המגניבים, עשה טרנספורמציה מידית לילדה הדחויה.

אבל אני לא נכנעת בקלות להרהורי האגו שלי. עבר שבוע. שבועיים. חודש וחודשיים. התסכול הצטבר ודחק את המטרה שלשמה התחלתי להתנדב לפינה חשוכה. לא יכולתי לסבול את הסנוביזם של פקידת הקבלה (זו שעובדת בתשלום ואחראית עלי) בת ה 22 כלפי. גילי המכופל (כמעט) מגילה ותואר הדוקטור  הכריעו את הכף ובעטו אותי החוצה.

סנטרל ניו יורק

את הסטודיו עזבתי אחרי כמה חודשים, וזה היה בדיוק הזמן בו יכולתי לחזור לרוץ.

היום בסנטרל ניו יורק, אני חיה במציאות חדשה. בפרברים, החיים יותר שקטים ופחות יקרים. יש לנו בייסמנט (מרתף) בו יש מקום לאופני ה׳פלטון׳ שלי הכוללים מסך ומנוי לאינסוף שעורים חיים ומוקלטים. כמו בטורונטו, את האימון אני מסיימת לפני שהבית מתעורר – וממשיכה לרוץ בכל מזג אויר בשעות הערב של סנטרל ניו יורק.

האופניים שלי בבייסמנט בסנטרל ניו יורק. על המסך: רובין ארזן, ה-מדריכה.

לכל המצקצקים והמצקצקות

נכון, לא למדתי באוניברסיטה לנקות אופניים, אבל אם יש משהו אחד שמהמנחה שלי לדוקטורט חרטה בי - זה פרפקציוניזם בכל פינה. באמת הייתי מנקת אופניים טובה, אבל עם אטיטוד של כלבה.

אקדמיה בקטנה

רבים נכנסים לתכנית ללימודי דוקטורט עם תחושת זהות מקצועית חזקה ויוצאים ממנה במשבר זהות. כבר מתחילת הלימודים מרבית הסטודנטים נכנעים ללחצים מצד האוניברסיטה: הדוקטורט צריך להיות מהות חייהם במהלך שנות הלימודים. עם קבלת התואר, אלו שלא ממשיכים לקריירה אקדמית לעיתים חווים משבר זהות וחשים אבודים בשוק העבודה. לעיתים קרובות המשרות המוצעות אינן תואמות את הכישורים שרכשו במהלך הלימודים, ולעיתים אחרות הם נחשבים לבעלי כישורי יתר- אם זאת בעייני עצמם או אחרים.