על לסכם את טורונטו


10 Nov
10Nov
לפני שנה בדיוק, 
שלושה ימים לפני המעבר לסנטרל ניו יורק,
פיניתי שעה, והתיישבתי בבית קפה קטן בטורונטו,
לכתוב סיכום של שלוש וחצי השנים שלי שם. 

היום, 
פתחתי לקרוא, את מי שהייתי לפני שנה בדיוק-
וזה מה שמצאתי: 

הגעתי לטורונטו עם התרגשות. ציפיות. חששות. וחוסר ודאות.

החוויה של הרילוקיישן הייתה מטלטלת מכל הבחינות.
אבל השפה, ההתמצאות במרחב ומזג האוויר תפסו מקום משמעותי בחוויית ההתמקמות שלי. 

🔆    השפה. 
למרות שנים של צפייה בטלוויזיה אמריקאית, הסתבר לי, שאני צריכה ללמוד את הסלנג המקומי, ולהתרגל למבטא. לכוונן את האוזן לדיאלקט שונה, וללמד אותה לקלוט את הצלילים החדשים. את הניואנסנים, ואת הדקויות שבשפה. 
גיליתי שיש לי קושי ביכולת ביטוי בשיחה: ביטוי רעיונות, מחשבות ורגשות. 
זו הייתה חוויה מטלטלת. הרגשתי שהאינטליגנציה שלי לא באה לידי ביטוי. שאני עוברת בשיחה כאישה טיפשה ושטחית.

🔆    חוסר ההמצאות במרחב.
לפענח את שמות הרחובות שלא מתגלגלים בלשון. איך מגיעים לכביש המהיר. איפה הסופר. 
איך נראה בית קפה. לקח לי שנה עד שהתחלתי לזהות בתי קפה. בניגוד לתל אביב, שם שולחנות ושמשיות על המדרכה, מסמנים את קיומו של מקור לאספרסו חיוני, בטורונטו בתי הקפה קטנים וחבויים בין עשרות חנויות. 

🔆    בשנה הראשונה חיכיתי למזג אויר קיצי על מנת להצטרף לקבוצת ריצה. 
בחורף הבא כבר רצתי במינוס חמש עשרה מעלות. שלושה חורפים לאחר מכן, הפכתי באופן רשמי לקנדית, כשהחלקתי ושברתי את הרגל. 

היום, לאחר שלוש שנים בטורונטו:

🍭    אני קוראת, כותבת, מרצה ומשוחחת על כל נושא באנגלית. 
ובעיקר, אני יודעת לקחת נשימה כשאני נתקעת בשיחה, כשחסרה לי מילה. 
עוצרת. חושבת. ומוצאת. 
את מה שחיפשתי, או מוצאת שביל אחר לצעוד איתו בשיחה. 

🍭    אני כבר לא משלבת ציניות בשיחות עם מקומיים. כך מבינים אותי יותר. 

🍭    יש לי חברות טורונטיאניות שהגיעו מברזיל, סין, ישראל, טורקיה, יוון וקפריסין. יש לי גם חברות שנולדו בקנדה. אני מכירה הרבה אנשים. 

🍭    הרחובות לא זרים לי יותר. גם אם אני מוצאת את עצמי ברחוב לא מוכר, אז המבנים מוכרים. והאווירה. 

🍭    אני לא מוציאה את מעיל החורף הכבד במינוס חמש מעלות. ולא מלבישה את אביגיל בבגדים טרמיים לגן, לא משנה מה הטמפרטורה. 

🍭    אני מתכננת ומשריינת. חופשות, ימי הולדת, חוגים וקייטנות – חודשים מראש. 

🍭    אני בוטחת בסביבה- משאירה את התיק שלי על הספסל בגן המשחקים. אף אחד לא ייקח. 

🍭    זזה לאט יותר, בהתאמה לקצב המקומי. 

וכל הזמן מתגעגעת:

🍒    הביתה. 

🍒    לים. 
כשאני עושה מדיטציה אני מדמיינת את עצמי שוהה במרחב התל אביבי, בנקודות ספציפיות ליד הים. 

🍒    אני מתגעגעת לעבודה עם צוות של אנשים. לחלופת רעיונות. לאינטראקציה יומיומית אינטנסיבית. 

ישנם המון ויתורים ברילוקיישן. 

רילוקיישן הוא חזרה לימי התינוקות. 
תינוקת שצריכה ללמוד לא רק ללכת, 
אלא גם לעשות חיברות מחדש. 

להתחיל הכל מחדש.   

להבין שהכישורים שרכשתי בישראל הם חשובים. 
אבל, לאו דווקא רלוונטים. 
ולכישורים שכן רלוונטים, צריך לעשות התאמה.

להבין ולקבל את העובדה שמתבוננים עלי כעולה חדשה. 
כמהגרת. 
מהגרת מהמזרח התיכון, עם כל המשמעויות והעמדות הקדומות שנלוות לזה. 

להיות תינוקת בגיל 36. ועכשיו 39. 

להפרד שוב. אחרי שלוש וחצי שנים. 
מקהילה. מחברות. מעיר אהובה. ממראות אליהן העיניים התרגלו. 

ולהתחיל מחדש. 

*התמונה מלפני שנה. בטורונטו. רגע לפני העזיבה. 
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.