למכורות לקפה


05 Aug
05Aug

יש משהו מאד אנונימי בחודשים הראשונים ברילוקיישן. אף אחד לא מכיר אותך. את יוצאת מהבית ויודעת שלא תפגשי אף אחד שאת מכירה. כמעט שקופה.   אבל עם הזמן... יש תנועה. את יוצאת לריצה בבוקר ופוגשת את אותם פרצופים, במעמד התשלום בסופר את מזהה את המוכרת והיא מעניקה לך מבט קצת אחר, את יוצרת קשרים חברתיים ונתקלת באותם אנשים בפגישות מקריות כשאת במכונית, בקניון או כשאת אוספת את הילדה מחוג. אבל היום. הרגע הגדול באמת קרה. פעם בשבוע אני לוקחת את תיק הגב האדום שלי, ממקמת בפנים את המחשב, המחברת הלבנה שמקושטת בפריחת הדובדבן, עט וסוודר שיגן עלי מקור המזגן, עוזבת את המשרד הביתי שלי והולכת לעבוד באווירה קצת אחרת באחד מארבעת בתי הקפה החביבים עלי בניו הארטפורד רבתי. והיום, הבחורה מעבר לדלפק ריסקה את האנונימיות שלי בסנטרל ניו יורק כשפתחה במשפט: ״אספרסו כפול, נכון?״ היא ידעה. היא זכרה מה אני שותה!!! ועשתה לי את היום. יש מצב שהתמקמתי?!? 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.