על משאלות של ילדות קטנות


17 Oct
17Oct
אומרים שילדים מתרגלים לכל דבר.
וכראייה, 
מספרים כיצד הגענו לשלב שבו הם עוטים מסכות – מבלי לשאול שאלות,
שומרים על מרחק חברתי, וזורמים עם המורה בזום כתתי.

אבל מסתבר שאפילו שנראה שאביגיל התרגלה למציאות החדשה, 
היא זוכרת את החיים שלפני. 

אתמול הלכנו לשחק באולינג.
זו הייתה הפעם הראשונה וההתרגשות הייתה בשיאה.
אבל הרגע המיוחד עבורה היה, כשמצאה פני (מטבע של סנט אחד) על הרצפה.

בסוף המשחק, היא ביקשה לקנח בביקור במזרקה שממוקמת בכניסה לקניון. 
חשבנו לעצמנו, שזו בקשה צנועה לילדה בגילה, 
שמעבירה את אחר הצהריים סמוך לחנויות צעצועים וממתקים.

הגענו למזרקה. 

והילדה ביקשה את התיק שלי,
הכניסה את ידה לכיס, שבו המטבע שמצאה היה מונח. 
הסתובבה חזרה אל המזרקה, הסתכלה למים בעיניים, 
זרקה את הפני שמצאה וביקשה אותה המשאלה. 

שהוירוס יעלם.

המשאלה הזו, היא הקבועה בכל הזדמנות בשנה האחרונה. 
עוגיות מזל, נרות יומולדת ומזרקות מזל מזדמנות. 
בכולן היא מפעילה את כוח העל שלה, ומבקשת את המשאלה.

ואני כאמא, רוצה שהילדה שלה תעסוק במשאלות וחלומות ורודים ומעצימים. 
ולא במגפות עולמיות מסתוריות. 

אבל מסתבר, שלמרות שהילדה מתנהגת כמו ילדה שהתרגלה, 
את הזיכרון המתוק של איך היינו פעם- היא לא מחקה.
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.