פעם... לפני כמה שנות אור, הילדים היו עולים לאוטובוס צהוב בבוקר, וחוזרים מותשים אחר הצהריים.
היום... לאחר שישה חודשים אינטנסיביים ללא מסגרות, הבת שלי שואלת אותי: ״אמא, למה את צריכה לעבוד? את לא מעדיפה להיות איתי?״
מה עניתי לה? בסוף הפוסט.
*
אני אוהבת גבולות. לא מתוך נוקשות, אלא בדיוק ההפך. מתוך הצורך שלי, לקפוץ לממד הזה, שבו אפשר לתת לנפש חופש להשתולל- בידיעה שלא תתרחש התפרקות, בגלל שהכל מתרחש בתוך מסגרת. המינון המיוחד הזה- בין גבול לשחרור, מאפשר לאני האותנטי שלי לפרוץ החוצה.
ממש כמו בבית, שבין ארבע קירותיו אנחנו מורידות את ההגנות שלנו. אם לא היו לבית קירות, היינו מרגישות חשופות.
בניו יורק טיימס של סוף השבוע קלטתי כתבה על גבולות. ואלו עצות המומחים:
*
בעקבות ההסתגרות בבית עם המשפחה בחודשים האחרונים, יש שחיקה שנובעת מהקרבה הפיזית והנפשית של בנות הבית. כבנות אנוש, יש לנו צורך גדול בקרבה, אך באותו הזמן, אנחנו מפתחות תגובה אלרגית כשהקרבה אינטנסיבית מידי.
אם נשרטט גבולות, ניצור מינונים, נוכל לשמור על האהבה שכבר קיימת, יחד עם תחושה של רוגע פנימי.
*
אם כבר יצרתן גבולות ונורמות לאורך התקופה האחרונה- תזכרו שאפשר לפתוח אותם מחדש למשא ומתן. גם אם השיח יצור אי נוחות או אכזבה עבור אלו שיקרות לכן.
כשאנחנו פותחות את הגבולות למשא ומתן, כדאי להגיע לשיחה ללא רגשות האשם.
תזכרו שלעיתים קרובות אנחנו דורשות מעצמנו ציפיות לא אנושיות. ועבור ילדנו עדיף שיראו אותנו כבנות אנוש מורכבות ולא רק תחת התפקיד האמהי.
*
ולפני שאני עונה לאביגיל בת השש, אני נושמת עמוק, שמה את רגשות האשם בצד. מזכירה לעצמי שחוץ מלהיות אמא, אני עוד כמה דברים. ואז אני עונה לה: ״העבודה חשובה מאד לאמא. גם את תעבדי כשתגדלי. וחוץ מזה, אני תמיד מעדיפה לבלות זמן איתך.״
