על ביטולים


25 Aug
25Aug

בראשון לספטמבר 2015 מלכה (שם בדוי) התחילה לעבוד אצלנו, כמטפלת לאביגיל במשרה מלאה. היום הזה היה צריך להיות מסומן ביומן כ'יום הגאולה'. יום שמחזיר עטרה ליושנה. חיכיתי למלכה שישה חודשים, עד שתתפנה מהמחיובויות שלה למשפחה אחרת. בתקופת ההמתנה, כשחשבתי עליה - התמלאתי כוח ותקווה. היא הייתה המסלול הבטוח לחזרה למי שהייתי פעם. לפני שהפכתי לאובייקט לסיפוק צרכיה של יצורה מתוקה.

אני זוכרת את היום הראשון, יום ההכרות של מלכה עם הילדה. הלכנו לטייל בשכונה, בדיוק בשעה עם שאר ההורים המזדכים בחדווה על הילדים; לאחר חודשיים של טלאי סידורים, קייטנות, חופשות שאפתניות ובייביסיטרים. ביום השלישי, כשחזרתי הביתה מצאתי את שתייהן בתנוחה אופיינית למטפלת וילדה בת 10 חודשים. על השטיח. המטפלת מעוכה והילדה מוכנה כבר להתיש את האובייקט הבא.

ביום הרביעי, מלכה דפקה בשבע וחצי בבוקר על דלת הדירה ולא נכנסה. עמדה על שטיח הכניסה, קוננה על מר גורלה ואני שמעתי רק 'בלה בלה בלה' ושורה תחתונה: היא מתפטרת. הודתי לה בנימוס, הזעקתי את המלאכים השומרים (ההורים שלי) ועפתי לעבודה. ובתוכי השתולל טורנדו הרסני. סופה שסוחפת איתה כל חלקה טובה. זעמתי על מלכה שנטשה. שלא עמדה במחויבות שלה. שלא לקחה בחשבון מראש שטיפול בילדה בת עשרה חודשים זו משימה קשה.

אחרי הכעס באו הדמעות. ואחרי הדמעות כבר רשמתי את אביגיל למעון. כזו אני. כועסת. בוכה על מר גורלי. ומיד פועלת ופותרת.

פאסט פורד שש שנים קדימה.

לפני עשרה ימים קיבלנו מכתב בדואר שמודיע ברשמיות, כי אחרי חצי שנה של דחיות והיסוסים- הלימודים נפתחים. הילדים מוזמנים יומיים בשבוע לעזוב את ההורים למשימותיהם כמבוגרים. והיום התפרצה לה שוב סערה. השמיים התכסו אט אט עננים שחורים, כשהפלאפון ציפצף והכריז על מייל ממפקח בתי הספר בניו הארטפוד. לעזאזל עם אללי הביטולים. זהו. אין לימודים.

וככה נזכרתי ברגע ההוא לפני חמש שנים. מלכה ואני בפתח הדירה הישראלית שלנו. היא משחררת את עצמה מעול ואני מבינה אחת ולתמיד שעל האמהות אי אפשר להזדכות.

אך הפעם אין על מי לכעוס, אין את מי להאשים, אולי רק עטלף אחד שהעיז לחלות לפני שנה בסין.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.