כנראה שיש סיבה מדוע, אמא לא יושבת לצד בתה, לאורך יום הלימודים הראשון של כתה א׳.
הסיבה היא – שהפוטנציאל לדמעות הוא גבוה מידי.
ממש כמוני, אביגיל ילדה ביישנית.
כמו חנן, היא מתחילה כל אירוע חברתי בבחינה ולימוד הסביבה.
השילוב של שנינו מנצח אצלה.
מכיוון שהיא לא חיכתה, כמוני, לגיל 24 כדי לפתוח את הפה בפעם הראשונה בקבוצה.
ולא כמו חנן, שגם לאחר שניטר את הסביבה החברתית, הוא שומר את דעותיו לעצמו.
הלימודים בסנטרל ניו יורק מתנהלים מהבית.
אביגיל בזום, ואני לצידה, מחוץ למסך.
בתחילת היום הווירטואלי, אביגיל הביטה במורה ובחבריה החדשים לכתה ולמדה את השטח.
לפני ארוחת הצהריים, העדיפה שלא לדבר.
אחרי ארוחת הצהריים, צפיתי בה, מרימה את ידה, ובסבלנות ממתינה שרשות הדיבור, תינתן לה על ידי המורה.
הילדה הסירה בנונשלנטיות את ההשתקה מהזום,
והחלה לשתף בקול יציב ובטוח.
ואני, יושבת לצידה, אמא גאה.
במשך כל האירוע, שנמשך כשלוש דקות מלאות – אני בת הארבעים, הייתי בעין הסערה.
התרגשתי, צחקתי ללא קול, וגם... הזלתי דמעה.
בעולם מתוקן, אמא לא אמורה לשבת לצד בתה, ביום הלימודים הראשון של כתה א׳.
*בתמונה, היום הראשון לכתה א׳. אביגיל וברייב.
