על דג רגשות האשמה


21 Sep
21Sep
במטבח הגדול שלנו, בסנטרל ניו יורק, ממוקם אקווריום. 
בתוכו שט, בין אצות מלאכותיות, דג קרב סיאמי. 

אביגיל קוראת לו- לילי. 
ואני קוראת לו דג רגשות האשמה. 

לפני כמה חודשים, ברגע שבין לבין – 

בין החזרה מבית הספר – לשיעור בלט. 
בין ארוחת צהריים – לחטיף של השעה ארבע. 
בין דיווחים על וירוס מסתורי שהתפשט בסין, לבין התפשטות החרדה בצפון אמריקה,
אביגיל בכתה. 

אני לא זוכרת על מה. אבל אני זוכרת את ההרגשה. 
רציתי שהיא תהיה מרוצה. 
וברגע הזה – החולשה השתלטה – וכך גם השליטה על שפתיי - רוצה שאקנה לך דג?. 
היא שתקה לרגע. והמשיכה לבכות. 
זה כל מה שאני זוכרת. 

הזיכרון הבא, מרצף האירועים שהביאו לאימוצו של לילי, 
מתרחש כחודש לאחר אירוע הבכי. 

יום שבת אחר הצהריים. 
אביגיל פונה אלי: אמא, מה עם הדג?
ואני תקועה עם המנטרה: אם אמא מבטיחה, היא מקיימת. 
אז קניתי לה דג. 

ברור לכל ברת דעת, שלא הייתי מקבלת את תואר ׳אם השנה׳ על ההצעה לקנות את הדג, 
אבל אולי ועדת הפרס, הייתה מעניקה לי את המקום השני, רק בגלל שעמדתי במילתי.  

**
אביגיל פקחה את עיניה בבוקר של אתמול, 
והצהירה - אמא. אבא. מגרד לי הגב. 

אני מכירה את הסימפטום. בדרך כלל מגרד לי, הופך לתגרדו לי. 
כשלקטנה שלי קשה, אחת מהדרכים להביע את הרגש, הוא דרך סימפטום פיזי.  

ואני, ד״ר לעבודה סוציאלית, מיישמת לימודים ופרקטיקה של שנים -- ישירות לאמהות.
מעודדת שיח ולא התנהגות של הרגשות.

ניסיתי לתמלל, לבדוק מה הסיבה. 
אבל ללא הצלחה. 

והיא התעקשה- אמא מה יעזור לי?

ואני - מנסה להרגיע את האווירה, 
על מנת שאוכל להתחיל ולשתות את האספרסו שלי במנוחה. 

ופתאום ללא הכנה, הגנים הפולניים משתלטים ואני עונה-
תאכלי. תשתי. אייפד. 
משהו. יעזור. 

סינדרום לילי – התפלק שוב.

אבל הפעם, הילדה לא ויתרה. 
היא יודעת הכי טוב, מה היא צריכה. 

ואני שומעת את התזוזה שלה, מגייסת את הטון האסרטיבי,
ובנעימות שיא, חותכת עם יד ימין, את האוויר, 
ומצהירה: 
לא. זה לא מה שיעזור. 

עוד לא בת שש, וכבר עקפה את אמא שלה ביכולות הרגשיות – 
וסיכמה את הסאגה: 
אמא, חיבוק. אני צריכה חיבוק.

וככה התינוקת שלי, שכבר גדלה,
הצילה אותי, מעוד דג של רגשות אשמה. 

*בתמונה- לילי.
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.