יש לנו בייביסיטרית חדשה. אני תמיד מביאה אותן לשעה ראשונה, להכרות ומשחק, כשאני בסביבה. רגע לפני שהיא הלכה, היא הוציאה תיקייה עם שאלון להורים.
עבורה: איסוף מידע.
ועבורי: רגע של מבוכה.
מלאתי שמות, טלפונים, שעת לילה טוב, אלרגיות והעדפות קולינריות. אבל אז הגיעו שתי שאלות מאיימות.
קפאתי-
למרות שידעתי את התשובות.לא ידעתי, אם אני יודעת לענות בלי שגיאות.
מצאתי את עצמי בוהה ותוהה,איך לאיית באנגלית: משחק קופסא ומגירה.
אביגיל מימין והנערה משמאל, מביטות בנימוס וריכוז,במי שמחזיקה בתואר: ד״ר לעבודה סוציאלית,ובעט שלא זז על הנייר.
ואז עשיתי החלטה.
הסתכלתי לבייביסטרית בעיניים, ובטון השובב שלי, ששמור להומור העצמי, הצהרתי:
בטח שמת לב למבטא, וגם לכך שהאנגלית שלי היא לא השפה הראשונה.אז אני צריכה עזרה, באיות משחק קופסא ומגירה.
חייכתי, היא צחקה וגם אביגיל אהבה את הבדיחה. וכך הן עזרו לי לפתור את התעלומה.
*
בטורונטו, מרבית האמהות היו עולות חדשות. בבית הספר בו אביגיל למדה, דיברו 85 שפות. כשהייתה חסרה לי מילה, או שעשיתי שגיאה בשפה, זו לא הייתה סוגיה.
אבל בסנטרל ניו יורק, בעיירה הקטנה שבה אנו גרים, אני יוצאת דופן.
המבטא הישראלי שלי, והאנגלית שמתובלת בטעויות, זו חוויה נדירה.
ולכן, המסר הוא משמעותי מתמיד: חשוב לי אביגיל תדע, שאני לא מתביישת ולא מסתירה.
אבל אולי בכל זאת, זה גם הזמן לשאול אותה, ולפתוח את הנושא לשיחה.
איך היא מרגישה, שאמא שלה לא מדברת אנגלית, כמו שאר האמהות בסביבה.
בתמונה- עם החברות הטורונטיאניות שלי מסין וברזיל.
