על אמא אווזה


13 Aug
13Aug
אמא ברילוקיישן היא אמא אווזה. 

לפני שנה וחצי, מצאתי את עצמי יושבת באמצע החורף על אחת ממדרכות טורונטו הקפואות. 
בגדי ריצה לגופי, ליידי גאגא בפול ווליום באוזניי ושלושה שברים בכף רגלי. 
החלקתי במהלך אימון ריצה ונחתי עם התחת על כף הרגל. 

מי שקראה את הפוסט הקודם שלי על עודף משקל, כבר מבינה, שהתחת, הוא זה שריסק את העצמות. 

זה היה בשעה שלוש ארבעים וחמש בצהריים, ובארבע הייתי אמורה לאסוף את אביגיל מהאוטובוס הצהוב שמחזיר אותה ישירות הביתה מבית הספר. 

אבל כשאת ברילוקיישן, עם רגל שבורה ובן זוג לא זמין, 
למרות שאת שלוש דקות הליכה מהבית, 
את קמה, צולעת, צורחת מבפנים (הפאסון)- ועולה על אובר שלוקח אותך הביתה.  

אני יורדת מהאובר, הכאב בלתי נסבל ובכל זאת עדיין לא בוכה. 
הדמעות מתחילות לזלוג באופן מפתיע דווקא כששומר הבניין, שואל לשלומי. 
אני לא רוצה להיעזר בו בהורדת הילדה מהאוטובוס, אבל אין לי ברירה. אני בקושי הולכת. 

שוכבת על הספה. מסבירה לאביגיל בעיניים נוצצות וגרון חנוק (הפאסון) שהרגל של אמא כואבת.
אני אהיה בסדר. 
אבל היום זה היום. 
בגיל ארבע, את צריכה לקחת פיקוד. 

בן הזוג חוזר ומחליטים - מיון. 
חמש בערב. אנחנו בדרך לבית החולים. 
במושב האחורי- כמה בובות, חוברת צביעה ואביגיל. 

אמא ואבא בראש, ואחריהם, לכל מקום מצטרפת הילדה. 
אמא אווזה. 

והיום... 
מקום אחר, זמן אחר, עולם אחר. 
סנטרל ניו יורק במקום טורונטו, קיץ וסתיו החליפו את החורף, וגבולות פרוצים של עולם ישן, הפכו לחומות שקופות שמקיפות כל אחת מאיתנו.  

ובכל זאת, גם היום כבכל יום. 
ובמיוחד מהיום, כי זה היום האחרון של הקייטנה.  

ברילוקיישן, אני אמא אווזה. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.