על איך הברזתי מטקס קבלת הדוקטורט


04 Sep
04Sep
בלי בלונים, ללא שטיח אדום, ללא מחיאות כפיים של תלמידי בית הספר הבוגרים וללא פרידה מרגשת מההורים. 
אביגיל תכנס לשיעור הראשון, דרך המחשב ותפגוש את המורה והתלמידים דרך הזום. 
אביגיל עולה לכתה א׳ ביום רביעי הקרוב. 

אני זוכרת את היום הראשון שלי בכתה א׳. זה היה יום מיוחד. 
גם שם לא היו בלונים, שטיח אדום או מחיאות כפיים. 

אבל הייתה הרבה גאווה. 
ההורים קנו לי ילקוט חדש (אירוע שהתרחש פעם בשלוש שנים) ואמא סירקה אותי בצמה הדוקה.
עם אבא ליוותה אותי לכתה ושניהם איחלו לי בהצלחה. 
באוזן לחשו שהם יודעים שאני שקטה וביישנית, אבל גם חזקה וחכמה. 
במבט עמוק בעיניים, נתנו לי את התחושה, שהם יודעים שלמרות החששות והחרדה, יש בי את הפוטנציאל והכוחות לרוץ את מרתון ההשכלה. 

אבל אני אשקר אם אומר שטקסים לא חשובים לי. 

כשסיימתי את התואר הראשון והשני התרגשתי מאד וחגגתי. הזמנתי את חנן וההורים לטקס. התלבשתי יפה וגם כל המשפחה הוזמנה לארוחה במסעדה. למרות שרבות חברותיי ללימודים לא ייחסו חשיבות לטקס, והגיעו לבדן בג׳ינס, זה היה יום חג עבורי. 

דווקא בטקס הדוקטורט לא נכחתי. 
התגוררנו אז בטורונטו. אבל במקרה הייתי בחופשה בישראל באותו השבוע. התלבטתי עד הרגע האחרון, ולבסוף הברזתי מכיוון שהעדפתי להיות נוכחת בסיור יחד עם המשלחת איתה הגעתי לישראל. 

חברותיי סיפרו לי שהטקס היה מיוחד. ראיתי תמונות והתרגשתי יחד איתן. עברנו יחד מסע ארוך, מיגע ומתגמל. 
והצעידה בכובע וגלימה אל הבמה, היא הרגע שדימינו, בכל התהומות אליהן נפלנו לאורך שנות כתיבת הדוקטורט.  

אבל משהו מופנם שהיה בי, אפשר לי לבחור נכון- לפספס את הטקס שהיה רק קבלת המדליה בסיום המרתון. 
רגע מיוחד שבוער בי ללא הפסקה ומחמם אותי מבפנים מאז כתה א׳ ועד היום - אפשר לי להתבונן על כל 42 הק״מ של ריצת המרתון ולותר על רגע הענקת המדליה. 

כי את המדליה קיבלתי, רק ללא התרועות מסביב. 
את הדרך הקשה שבכתיבה של הדוקטורט, אף אחד לא יכול לקחת ממני, כי רצתי אותה בכוחות שלי. 

לא הבלונים ולא השטיח האדום, 
לא הכובע ולא הגלימה, 
לא ארוחת הערב ולא השמלה,
הם שבונים את הילדה, להפוך לאישה שבוטחת בעצמה. 

*בתמונה- אני בפסטיבל תחפושות בטורונטו משחזרת את הטקס ממנו הברזתי. 
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.