על אולימפיאדת הסבל


16 Nov
16Nov

מהחתונה עד ללידה, עברו שבע שנים.
שנים של לימודים אינטנסיביים, מושקעות בעבודה,חופשות, ריצות בוקר מוקדמות וערבים מאוחרים של בילויים. 
החברים והקולגות ששקעו בתוך עולם התינוקות והילדים, התבוננו עלינו ואמרו: כמה אתם מבלים. לא פלא שאתם מספיקים כל כך הרבה ומצליחים. אין לכם ילדים. 
כעסנו, ואפילו קצת נעלבנו. רצינו את המקום הראשון על הפודיום, כי היינו בטוחים, שהשופטים באולימפיאדת הסבל יסכימו איתנו,שאנחנו לא פחות סובלים. אנחנו עובדים ממש קשה, כדי להגיע להישגים. 
אחרי שאביגיל נולדה, כבר הבנתי מה החברים שלנו בעצם אומרים. החיים עם ילדים שואבים. 
נשאבתי מבלי להיות מוכנה – גם למחויבויות של האימהות וגם לאהבה שבאה איתה. 

סבל הוא לא ספורט תחרותי. 
הקורונה לא עושה הנחות,ומעניקה במתנה, קצת כאב לכל מי שרק עוברת בסביבתה.  
צעירה, או מבוגרת. רווקה, בזוגיות, גרה לבד או בבית עם המשפחה. עם או בלי ילדים. ליד או רחוק מהנכדים. 
אולי את עובדת, מהבית או מחוצה לו, מובטלת או בחופשה כפויה, עם או בלי אישור עבודה. או אולי היית אמא במשרה מלאה לפני פרוץ המגפה. 
יש מקום לכולן.  
*

הקורונה משאירה אותנו בבית, מרחיקה אותנו זו מזו. אבל אסור לנו לתת לה לפלג אותנו. 
אם אני בוחרת להיכנס לזירה התחרותית של הסבל, אני תמיד מפסידה. 
כשאני מדברת עם חברה טובה, התפקיד שלי הוא להיות עסוקה בהקשבה מעמיקה לרחשי ליבה.
לשאול שאלה, לחבק אותה במילותיי, לייעץ אם זה מה שהיא רוצה,ולהשאיר אותה בסופה של השיחה, עטופה בשמיכת פוך רכה.
זאת אוכל לעשות, רק אם אזכור במהלך השיחה,שהקשיים שלי הם לגיטימיים, ולא ניתנים למדידה והשוואה. 
אם נתמוך במקום המדויק שבו כל אחת מביאה,אני בטוחה שנמצא כוחות לסייע אחת לשנייה. 
מספיק שאנחנו מבודדות בין קירות הבתים,מסתתרות מאחורי מסכות,ושומרות על מרחק חברתי.
אם נהיה קשובות, נוכל לפחות לקרב את הלבבות.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.