הרילוקיישן הוא תהליך שמורכב מכמה שלבים.
עבורי השלב הקשה ביותר היא התקופה לה אני קוראת: תקופת ההמתנה. פעמיים זכינו, בכבוד המפוקפק, לחוות אותה.
בישראל לפני המעבר לטורונטו. מהמקום בו נולדתי, גדלתי, צמחתי, השתרשתי, עברנו ליבשת אחרת, למדינה בה מעולם לא ביקרתי.
ואחרי שלוש וחצי שנים, את אותה התקופה עשינו בטורונטו.
מהמקום בו התמקמתי, למדתי להכיר ולאהוב, מצאתי חברות קרובות ואפילו מקום ללמוד ולעבוד. עברנו למדינה אחרת. מהעיר לכפר. לסנטרל ניו יורק- הפרברית והמנומנמת. עיירה עטופה בטבע, באותה שפה אך תרבות אחרת.
*
התקופות הללו ארכו עבורי כחצי שנה כל אחת. בהן הייתה צפייה למעבר אל החלום, אל חיים חדשים. התרגשות מעורבת בהמון סקרנות. אבל הכל בערפל. ה׳כאן ועכשיו׳ שמציל אותי במשבר העולמי הנוכחי, לא היה אפשרי.
כי בתקופת ההמתנה- ה׳כאן׳ כבר מתחיל להתפוגג, אך ה׳שם׳ עדיין לא ממש קיים. וכך נותרתי בממד מקביל. לא הייתי ממש בישראל- כי בשלב הראשון כל התכנונים לעתיד מושבתים; אם בעבודה, חברים ומשפחה. ובשלב השני- אורזים את החיים; סוגרים את הבאסטה ונשארים ערומים- חשופים.
כי את הבנייה של החיים ׳שם׳ במדינה החדשה, לא מתחילים באמת עד שלא נוחתים בשדה התעופה. כי אף פעם לא גרנו שם. וחוסר הודאות לגבי איך יהיה מלווה כל הזמן. אם נסתדר, אם נתאהב או נתאכזב, אם היעד אליו ציפינו יתאהבו בנו בחזרה.
*
ובגלל שבתקופת ההמתנה, באופן בלתי נמנע, נשארתי ערומה וחשופה, יש מי שנפגע. אלו היו הנפש והגוף – ששילמו את המחיר. ורק אחרי שהתמקמנו במדינה החדשה, התפנה הזמן לשלב הבא: תקופת ההחלמה.
