פעם בשבועיים, מתכנסת קבוצת הקריאה, שהקמתי במהלך הסגר הראשון.
קראנו כל מיני, ועכשיו סיפורים קצרים.
החיים בסנטרל ניו יורק מתחילים לחזור לסוג של שגרה,
ולי אין רגע דל.
וכך קרה, שלא הספקתי לקרוא את הסיפור בזמן.
בבוקר של קבוצת הקריאה, נלחצתי כשהבנתי שלא אספיק לקרוא,
מכיוון שקבעתי ללכת עם אביגיל לקישוט סוכה אצל חברה.
לאחר שהשתמשתי בכל הטריקים, אינספור פלירטוטים ותחנונים לגוגל,
הבנתי, שהוא לא יסייע לי למצוא את הסיפור בגרסה קולית.
פתאום הייתה לי הברקה.
וביקשתי מאמא, שתקריא לי את הסיפור בזמן הנהיגה.
וכך, את ׳גימבל תם׳ מאת יצחק בשביס זינגר,
קראתי בקולה של אימי.
היא ישבה עם העותק האלקטרוני של הסיפור, במרפסת בכפר תבור,
ואילו אני, נהגתי במכונית, בין עיירות ועצים בצבעי הסתיו בסנטרל ניו יורק.
ההקראה השתלטה על זמן הנסיעה,
ולא נשאר לנו זמן לשיחה.
אבל ההרגשה הייתה מיוחדת.
אינטימיות שהשתחררה ביננו, בתוך מסגרת מילות הסיפור.
