על חיבור לעצמי


18 Nov
18Nov

בימי שני ורביעי אביגיל בבית הספר. אני מנצלת את השעה המוקדמת שהיא עולה על האוטובוס מפתח ביתנו, כדי לצאת לריצה עם ברייב, הרועה האוסטרלית שלנו.

 מאתמול בערב שלג יורד, והטמפרטורות צנחו למינוס עשר מעלות. כל הנוף צבוע בלבן. אפילו ענפי העצים הפכו לשרוולים מושלגים. 

מקלחת, קפה, זום קבוצתי. 

השתקתי את הטלפון, סגרתי את פייסבוק וגוגל. שמתי מוזיקת רגע. ועכשיו לעבודה, לקחתי על עצמי משימה מרתקת אבל גדולה. 

הרגשתי את חוסר הנוחות שמדגדגת כשעומדת בפניי משימה מאתגרת. והרגש יודע שזה הזמן לגייס את המושיע. המוח שלי, שמכור לגירויים, כמו כל המוחות של 2020, מת לעוף למקום אחר – מחפש סיפוקים מידיים. 

אבל בגלל שהתחייבתי שאני לא נכנעת, ולא גולשת למקומות אחרים- לא וואטס אפ, אתרי חדשות, או רשתות חברתיות, וגם לא קמה מהכיסא – כדי להכין עוד קפה. 

ולכן, נשארתי רק עם היכולת לבצע פעולה אחת. הרמתי את ראשי מהספר, אל מסך המחשב, וממנו אל החלון של המשרד הביתי שלי. 

בחוץ תפאורה של סנטרל ניו יורק. 

הרים מושלגים עמוסים בעצים ערומים מעלים, בתים פרטיים עם גגות רעפים, אווזים בשמיים, נסים על נפשם לארצות החום, ושלג מתעופף בפתיתים זעירים באוויר. 

לרגע אני מוצאת את עצמי, יוצאת מגופי ובו בזמן מרגישה מחוברת מתמיד. מתמזגת עם הכאן ועכשיו. ומזהה שאני נמצאת ברגע של מיינפולנס. הכל מסביבי מושלם. 

והמתח הפנימי נפרם. ואני יודעת, זה ברור.   

זה לא השלג בחוץ והחום בבית. לא המוזיקה, ולא המשימה המאתגרת. לא הקפה החם והמשרד המושלם. זה לא השקט ששורר בבית. 

זה לא הכל ביחד, וזה לא שום דבר בנפרד. 

הרי זו רק תפאורה. שכבר חוויתי אותה במקומות אחרים- לא פחות נפלאים: בית קפה ביפו העתיקה, שצופה אל חוף הים התיכון, הגלים והחול הצהוב. עם קפה תל אביבי מעולה וסלט כזה, שרק בישראל יודעים להרכיב. 

כמה פעמים ישבתי שם, לבד, עם חברה, עם מחשב או עם מחברת ועט. ולא חוויתי את החיבור לכאן ועכשיו, את המודעות לכך שהרגע הקטן והקצר הזה – הוא אמיתי ושווה. 

ואני מבינה, שזו פשוט אני. שפינקתי את עצמי- וחיבקתי את נפשי. ברגע שהתנגדתי לדרישות המוח של 2020 - שמכור לגירויים, אפשרתי לעצמי ליהנות מכמה רגעים של חיבורים לחלקים נסתרים בעצמי. 

הסיפור של השקט הזה, הוא בתוכי. ובגלל שהוא שלי, אני יכולה לקחת אותו לכל מקום איתי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.