על דברים שצריך להניח להם


28 Aug
28Aug
העולם שלי היה משורטט על פני מפה.
לא ידעתי באיזו דרך אבחר. באיזה מסלול. אבל ידעתי איפה אני מתחילה והיכן האופק נגמר.
פגשתי אנשים חדשים בדרך. פגשתי רצונות, להם לא ציפיתי, בשבילים השונים. פגשתי וריאציות חדשות של עצמי.
לא ידעתי להיכן אני צועדת, אבל הכיוון היה ברור. ובעיקר בטוח.
אלו היו חיים של הכל כלול. הכל היה כלול במפה שלי.

ובכלל לא ציפיתי לרגע הזה שבו אמצא את עצמי מרחפת בחלל. כמו גוף זר באטמוספירה לא שלי.
לא מוכרת.
והאופק נעלם. ההרים הפכו להיות גבוהים מידי בכדי להציץ במה שנגלה אחריהם, והטיפוס הפך לבלתי אפשרי.
לפעמים פגשתי אנשים בדרך, והם ניסו לעזור. אבל המפות שלנו היו כה שונות, שהשיח ביננו היה עקר.

מצאתי את עצמי בחלל פנימי אינסופי.

והייתי צריכה לוותר. לא על האגו. לא על עצמי. לא על המקצוע שאיתו צעדתי במפה הקודמת.
אבל הייתי צריכה לוותר על הכעס. כי לא היה על מי לכעוס.
על האשמה. כי אף אחד לא אשם.
הייתי צריכה לוותר על המלחמה בגעגוע.
לחבק את הכאב, את האתגר.

ובמפה החדשה שלי, זו אותה אני.
אבל עם עשרות רגעים של מינדפולנס.
עושה, יוזמת, יוצרת.

מלאת תקווה. במפה לא מוכרת, אותה אני מעצבת כל יום מחדש.
משרטטת את גבולותיה, כובשת הרים וגבעות, נופלת לתהומות, מטפסת בחזרה וחולמת.

במפה הקודמת התקדמתי ברגליי להיכן שהחיים לקחו אותי.
אבל בחלל אליו נזרקתי, הקליפה החיצונית שלי נשרפה, הושמדה. ונשארתי עצמי מזוקקת יותר.
מדויקת יותר.
סקרנית מה עוד אגלה ולהיכן אני לוקחת את החיים שלי.
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.