על דברים שילדות ישראליות מפחדות מהם


09 Oct
09Oct

בשנה הראשונה בטורונטו, לקראת ליל כל הקדושים (האלווין),

נחרדתי למראה הקישוטים בחצרות הבתים.

  

כישראלית שלא חגגה אף פעם האלאווין,

הרעיון שבו מנסים בכוח להפחיד ילדים, לא נתפס.

מילא עכבישים, מכשפות ועטלפים,

אבל שלדים וקברים?


אבל היום, אחרי ארבע וחצי שנים, אנחנו מתורגלים.

אוהבים לסייר בין הבתים, ולדרג את הביצועים המפחידים.  


זו שנה ראשונה בסנטרל ניו יורק.

אז החלטנו שזה הזמן להתנסות במבוך שדה תירס, באווירת החג.


בדרך חזרה הביתה, אביגיל, מרוצה מהחוויה, התפנתה לעבד את הפחד.

הציעה להעביר את לוכד החלומות שלה, לחדר השינה של ההורים-

כי הלילה מעדיפה שלא לישון לבד, ורק הוא יוכל ללכוד את הסיוטים.


חשבתי עליה, ניסיתי להתחבר לפחד שחווה,

ולהיזכר בי, כילדה בת שש.

ולמרות שממש ניסיתי שלא, האסוציאציה הראשונה שעלתה – הייתה דווקא מהאינתיפאדה הראשונה.


ערב מאוחר, אני נוסעת עם הורי בחזרה מהדודה שגרה בבת ים, הביתה, לאלפי מנשה.

בדרך מחסום לא צפוי. אורות מהבהבים של שירותי הביטחון.

בקבוק תבערה נזרק לעבר מכונית שחלפה, ושרף משפחה שלמה.


אני זוכרת את אותו הערב בברור.

חזרנו הביתה, לסלון הבטוח וצפינו בחדשות.

ואני זוכרת את הפחד מהלא מודע. שמשהו יקפוץ עלי מאחורי הספה.


למרות שאת אלפי מנשה עזבנו מאד מהר, לעבר מקום שקט יותר בתל אביב.

בית עוטף ובטוח, לא מספיק לילדה ישראלית.


כי המציאות החיצונית אף פעם לא הייתה צפויה:

אינתיפאדה בילדות, פיגועים בגיל ההתבגרות וכמה מלחמות פזורות לאורך החיים.


כך חוויות נחרטות, מעצבות את האישיות, ומתעוררות בקלות בלתי נסבלת -

למראה ביתי שמפחדת משעשוע מבויים, בשדה תירס במקום הבטוח בעולם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.