1 דקות קריאה

לאמא שלי היו שאיפות גדולות בשבילי. היא רצתה שאתחתן עם בחור טוב כדי ש״אהיה מסודרת״. זה היה המתכון שלה לחיים טובים. אולי בגלל שהחיים שלה נהרסו אחרי שמצאו את אבא שלי מת על הספסל האדום מתחת לבניין שלנו. זו היה פעם אחת יותר מידי שהוא ערבב בין משככי הכאבים לבין האלכוהול. היא הייתה אומרת שזה הכל בגלל הצבא. הוא לא היה ככה לפני.
אבא שלי לא דיבר על השירות הצבאי שלו, אבל אני יודעת שזה היה רחוק ומצלק. שני פצעים הוא חטף שם; אחד על היד ועוד אחד בנשמה. עד היום כשאני חושבת על אבא שלי, אני יכולה להריח את הסירחון שעלה מהפצע הפתוח שעל היד שלו. פצע שסירב להחלים. אני עדיין יכולה להרגיש את האוכל עולה לי לקצה הגרון ברפלקס של הקאה. אבל אף פעם לא הקאתי. אני יודעת לדחוק את האוכל פנימה, בחזרה אל תוך הבטן, כמו שמפטמים אווזים.
אחת השכנות מצאה אותו מתחת לבית שלנו. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל השמועה אומרת שהוא ישב מת על הספסל האדום, עם חנות המכנסיים פתוחה ותחתונים מופשלים מתחת לביצים שלו. הוא החזיק את הזין שלו עם יד אחת, וביד השנייה החזיק בקבוק וודקה בשקית חומה. במוות שלו הוא הצליח לגרום לי יותר בושה וגועל מכל הפעמים שהרחתי את הפצע שלו.
אחרי זה כבר לא יכולנו להישאר לגור בשכונה. אמא שלי אמרה שאני ואחותי בחיים לא נמצא חתן. אז היא עוד הייתה אמא טובה. ברגע שנכנסו הפיצויים מהצבא, עברנו לשכונה שיש בה בנים שיכולים להיות חתנים פוטנציאלים ראויים.
** היינו המשפחה הכי ענייה בשכונה הכי עשירה בעיר. כשהייתי פוגשת את ג׳ו, ג׳ן ובטי, החברות שלי מהשכונה הקודמת, הרגשתי כמו סלברטי על השטיח האדום באוסקר. הן רצו לשמוע הכל על הילדים מהשכונה החדשה. איזה מותגים הם לובשים. אם הבנות עושות מניקור והולכות כל יום למספרה ולאיפה הם נוסעים בחופשות שלהם.
החיים החברתיים שלי לא השתפרו בשכונה החדשה. למרות שהיה בטוח ללכת ברחוב אחרי השעה שבע בערב והומלסים לא היו מעוכים על קירות הבתים בחצי שכיבה, כאילו משהו נסע עם משאית זבל מלאה בהם וזרק אותם באקראיות כל כמה מטרים והם נחתו על הקיר. כשהייתי הולכת לבית הספר עם כל הילדים העשירים, הרגשתי אאוטסיידרית. לפני חג המולד כולם היו מגיעים עם הסוודרים של החג לתחרות הסוודר הכי מכוער. לי אף פעם לא היה סוודר של חג המולד, כי לא היה טעם לקנות בגד שאפשר ללבוש אותו רק פעם בשנה.
אבל בניגוד גמור לכל מה שהתרחש בבית הספר, בבית היה הרבה יותר טוב. היינו רק שלושתנו בלי הסירחון מהפצע הפתוח או מהפה השיכור של אבא. חיכיתי לחזור מבית הספר הביתה ולשבת עם אמא ואחותי מול הטלוויזיה, לראות סרטים ׳של פעם׳ בשחור לבן, לאכול פופקורן ולשתות קולה. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי.
אבל מהר מאד זה השתנה. היינו חוזרות הביתה מבית הספר ואמא לא הייתה שם כדי להתכרבל איתנו מול הטלוויזיה. היא הייתה חוזרת מהעבודה ישירות למקלחת ובדרכה החוצה בשיער רטוב הייתה מפריחה נשיקות באוויר ושובל של ריח מתוק של בושם ומרכך שיער. בגלל שהיא ניסתה להיות אמא טובה, היא הקפידה לקרוא וגם ליישם את ההמלצות של מדורי הדרכת ההורים בשבועונים שלה.״דברי עם הילדים״. אז היא לקחה אותנו לשיחה והסבירה שאנחנו מספיק גדולות להישאר בערב לבד בבית כשהיא עובדת בלמצוא לנו אבא חדש. ״גבר בבית זה חשוב. גם לסיפוק שלי כאישה״. לא הבנו מה זה אומר, אבל היא הבטיחה שהיא תסביר לנו כשנהיה בנות 16.
**
בבית הספר שלנו, הילדים היו הולכים בהפסקה לאכול צהריים בבית, ואז חוזרים לעוד שעתיים בבית הספר. האימהות של הילדים מהכיתה שלי לא עבדו והיו בבית לקבל אותם. למי שלא הייתה אמא זמינה, הייתה מטפלת. ולפעמים, אם אבא שלך היה ממש עשיר, הייתה לך גם אמא וגם מטפלת בבית.
בבית שלנו לא הייתה אמא, לא מטפלת וגם לא ארוחת צהריים.
היינו חוזרות ברגל הביתה, כי לא היה לנו כסף לאוטובוס, מגיעות עד דלת הדירה ומסתובבות בחזרה. לא היה טעם להיכנס הביתה כי לא היה שם אף אחד וגם לא אוכל. הבטן שלי הייתה ריקה באופן קבוע.
**
בגיל 12 התחלתי לעבוד. בהתחלה עבדתי בדיינר עם אמא שלי ובניקיון של הבניין שלנו. אבל אז גברת גרוצקי הציעה לי לשמור על הילדים שלה. כל יום שעתיים בערב, כשהיא ומר גרוצקי הולכים לשעורי ריקודים סלונים.
המטבח של משפחת גרוצקי היה המטבח הכי גדול שראיתי בחיים שלי. הארונות היו לבנים והריצוף היה משובץ בריבועים שחורים ולבנים לסירוגין כך שהיה אפשר לשחק דמקה על הרצפה. היו להם שני תנורים שהיו ממוקמים אחד מעל לשני סמוך לששת נקודות הכיריים שלהם. היו שם מיליון ארונות מטבח וחדר נפרד ששימש כמזווה של אוכל.
אני מנסה להיזכר בשני הילדים של משפחת גרוצקי. אני יודעת שהם היו שם כי בשביל זה שילמו לי. אבל אין לי שום זיכרון שלהם. כל מה שאני זוכרת מהערבים אצל משפחת גרוצקי, זה שהיה לי סיסטם לטיפול במזון שבמזווה.
פחדתי שיעלו עלי אז למדתי לטשטש עכבות. הייתי מתחילה עם האוכל בגב המדף העליון וכשסיימתי לשאוב את מה שהיה מאחור עברתי למדף שמתחתיו.
**
מר וגברת גרוצקי אהבו אותי. הם חשבו שאני ילדה אחראית ושאלו אותי אם אסכים לטפל בכלב המשפחתי שלהם כשהם נוסעים לחופשות.
אלו היו הימים הכי טובים והכי גרועים שלי.
כשהם היו נוסעים לחופשה לא הייתי צריכה להסתתר. הייתי מגיעה, מוציאה את בוסטר, הפודל הננסי שלהם לטיול, ואז נכנסת בהתרגשות למזווה לבחור מה אני הולכת לאכול. בכל פעם הבטחתי לעצמי שאני אוכל רק דבר אחד. הייתי מתחילה עם קופסא אחת של עוגיות. כשהייתי מסיימת אותה, הייתי מתחילה להיאבק עם התשוקה לפתוח עוד קופסא. אבל כוח שהיה חזק ממני היה מושך אותי בחזרה אל המזווה, לא לפני שהייתי מבטיחה לעצמי: ״רק עוד קופסא אחת״. זה היה מסתיים בבטן נפוחה, בחילה ושנאה עצמית. אבל לא ידעתי איך להפסיק.
**
יום אחד, חזרתי מבית הספר הביתה. זה היה ממש לפני חג המולד, ומשפחת גרוצקי נסעה לפלורידה עד אחרי ראש השנה האזרחית. תכננתי להוציא את בוסטר לטיול בדרך הביתה מבית הספר, אבל שכחתי את המפתח בבית.
נכנסתי הביתה ושמעתי רעשים מהחדר של אמא. התגנבתי בשקט פנימה, חוששת שאולי משהו פרץ לדירה שלנו מבלי שידע שאין מה לגנוב פה. שמעתי אנחות של גבר וקול של אישה שהיה דומה לקול של אמא. הצצתי לחדר וראיתי אותה בעמידת שש ומאחוריה גבר שדופק את הישבן שלו אל שלה. הוא החזיק בשיער שלה, משך אותו לאחור והרביץ לה בתחת עם היד השנייה שלו. זה נראה לי אלים אבל נראה שהיא נהנית כי היא צעקה: ״עוד, ככה, כן, אל תפסיק״. לא יכולתי לזוז. ראיתי משהו דומה לזה בסרטי פורנו עם החברות שלי מבית הספר הקודם, אבל לא דמיינתי שאמא שלי עושה את הדברים האלו. פתאום היא התחילה לגנוח מהר יותר ולצרוח ״אתה קורע לי את הצורה״. רצתי לכניסה ושלפתי מטריה מהסל שליד הדלת. רצתי בחזרה לחדר והנפתי אותה על הראש של הגבר שהתעלל באמא שלי.
הוא הפסיק, שם את היד על הראש שלו וצעק ״מה זה לעזאזל?״, הוא הסתובב אלי ״יא חתיכת זונה! אני הולך לזיין אותך עכשיו!״ אמא שלי הסתובבה: ״ביאנקה? מה את עושה???״
רצתי לחדר שלי, פתחתי את קופסת התכשיטים שקיבלתי ליומולדת ארבע מאבא שלי. הרקדנית שהייתה מעוכה בתוך הקופסה קפצה מיד לעמידה, והחלה להסתובב לצלילי המנגינה שבקעה עם פתיחתה. לקחתי את המפתח הבית של משפחת גרוצקי, ובדרך החוצה ראיתי את אמא עם סדין מכסה את החזה ומעט מהכוס המגולח שלה מתעלמת מתחנוניה שאשאר ומהצעקות של החבר שלה, שלא טרח לכסות את הזין שלו שהתנדנד כמו ענף ברוח.
רצתי אל הבית של משפחת גרוצקי, שהיה ממוקם שלושה בלוקים מהדירה שלנו. בדרך לא עצרתי ברמזורים, התנגשתי בלפחות שני אנשים, עברתי ליד בתי קפה שהשולחנות שלהם היו מסודרים תחת שמשיות לבנות. הנשים שישבו בשולחנות נראו לי רזות ומאושרות. שנאתי אותן.
הגעתי לבית של משפחת גרוצקי. שכחתי להוריד נעליים ובאוטומט הלכתי אל המזווה. שכחתי שאני צריכה להיזהר. שכחתי שהבטחתי לעצמי שאני לא עושה את זה יותר.  הקפדתי להיות יסודית; אכלתי את כל מה שהיה שם, וממה שנשאר טעמתי. נרדמתי על רצפת המזווה עם בטן נפוחה שמסביבי שאריות אוכל, עטיפות וקופסאות ריקות. היום כשאני חושבת על מה שגברת ומר גרוצקי ראו כשנכנסו למזווה - אני חושבת שזה לא כל כך שונה מאיך שמצאו את אבא שלי, אז על הספסל האדום.


** הסיפור פורסם בכתב העת ״קול ההמון״, מרץ 2022

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.