פעם, בגלגול הקודם שלי, נסעתי לתאילנד.
לא הייתי מהבחורות של הטיולים הארוכים אחרי הצבא, אבל אח שלי דחף לי את הכסף ואת החוויה.
אני סומכת על אחי הגדול, שעשר שנים ותק עלי, נתנו לו את המעמד של יודע-כל.
אז נסעתי. התחלתי בבנקוק העירונית להחריד, משם, ליערות צ׳אנג מאי.
ואז 14 שעות הביאו אותי - אל גלעד.
רומן של חופים. הרבה שלום חנוך, פוליטיקה ומזמוזים.
הטיול הסתיים וארזנו את עצמנו במזוודה. אך זו הייתה ממש קטנה. אז בחרנו בחברות, והשארנו את הרומנטיקה בתאילנד הקסומה.
*
החבר והחברה הכי טובים במשך כמה שנים.
הוא תמיד ידע למה אני זקוקה.
כשנפרדתי מחבר והתקשרתי אליו, הוא מיד בא. כדי לקחת אותי, לחיבוק של אמא שלי.
והחיים זורמים, מיקומים משתנים, וקשרים נפרמים.
*
ערב שישי. חברה מתקשרת. מספרת סיפור טראגי.
הכאב והאובדן חתכו חלק מליבי. אבל, אני יודעת ומרגישה, שמשהו מגלעד תמיד יהיה איתי. והוא ישהה שם, בלב החלקי שלי.
*
כי זה לא חשוב אם אני מאמינה - בגלגול נשמות, בגן עדן, בפיות ומלאכים, או אולי בקלות הבלתי נסבלת של סיום הקיום.
אני תמיד ממשיכה בשיא הכוח, וזוכרת להעריך כל יום בחיים השבריריים.
ואני לא עושה זאת לבד. כי אלו שעזבו את חייהם, השאירו משהו מהמזוודה המשותפת שלנו, אצלי, עמוק עמוק בליבי.
