על לדייק את עצמי


06 Jan
06Jan

כשסיימתי את לימודי עבודה סוציאלית, מיהרתי לתואר שני וגם חיפשתי עבודה. על הכוונת שלי הייתה משרה ספציפית, שחשבתי שתוכל לתגמל אותי כלכלית וגם מבחינת ההתפתחות שלי כעו״סית. 

המיונים כללו מספר ראיונות ועברתי את כולם בהצלחה. כמעט את כולם. 

בראיון האחרון, ישבתי אל מול עו״סית ותיקה. היא התבוננה בדף קורות חיי, ושאלה שאלות רבות על העזיבה של לימודי ההנדסה. היא, כמו כולם, כנראה חשבה שעזיבה אחרי שלוש שנים של לימודים, זה מעשה ששמור למשוגעים. 

עזבתי את לימודי ההנדסה בגיל 23, ואחרי תקופת צינון קצרה, התחלתי את לימודי העבודה הסוציאלית. זאת אחרי שבדקתי עם עצמי את ההתאמה- בשיחות במסגרת טיפול וגם בסדרה של מבחני תעסוקה. אחרי כל אלו, הבנתי, מה שכבר ידעתי. 

שעבודה סוציאלית יושבת עלי בול- מקצוע עם שליחות לשינוי חברתי, ועבודה עם אנשים ולא עם מחשבים. 

היא התעניינה, כמו כולם, איך זה שעזבתי- ולא סיימתי. נשמע לה מאד מוזר- לעזוב רגע לפני סיום לימודים, מקצוע נחשב ומכניס כלכלית, ולהתחיל מחדש במקצוע שהסטטוס שלו מוטל בספק והשכר בו מועט. 

הסברתי לה, שלימודי ההנדסה היו המשך ישיר ללימודי התיכון, חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה- וגם... הייתי ילדה. אבל כשהתבגרתי – הבנתי שעשיתי טעות והייתי צריכה להתחיל מהתחלה. זה קרה ברגע שהשכל והרגש נפגשו- ורק אז הצלחתי לדייק את עצמי. ופשוט עשיתי את הדבר הכי פרקטי עבורי. הלכתי אחרי התשוקה – ללמוד מקצוע חדש. 

היא לא התרשמה, ורשמה לעצמה, שאני לא החלטית, אולי גם ילדותית, כי אני לא מסיימת, רצה אחרי מה שבא לי. וזו סיבה - למה לא לתת לי את המשרה. אולי היא צדקה. יש בי התלהבות ילדותית, רדיפה אחרי התשוקה. 

אבל - מה שהיא לא הבינה- זה שלא התנהגות חסרת מעצורים וחוסר אחריות מובילות אותי. אלא, מה שמאפיין אותי הוא ניסיון אינסופי לדייק את עצמי. אני חותרת ללא הפסקה אחר המקום שמאזן בין הנשמה והתודעה. 

אבל מאז עברו קרוב לעשרים שנה. ואני נמצאת בצומת חדשה. ואולי זו לא צומת אלא מסלול – שסופו עדיין לא ידוע. 

ואולי היא הבינה – משהו שלא ידעתי על עצמי. שהמשרה שהיא הציעה לי- לא דייקה אותי. והיה לה ברור- שאם אתקבל ואתוודע לעובדה, שזה לא מה שאני רוצה- אני לא אשאר במקום בו אין נקודת השקה בין הרגש, השכל והתודעה. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.