במחוזותיה הקפואים של צפון אמריקה, ישנה מחלה ידועה הנקראת: הפרעה רגשית עונתית.
היא נחשבת לסוג של דכאון, ואנשים שונים חווים אותה במינונים משתנים.
אם תסיירו בחורף המקפיא באזור שלנו, לא תפגשו בת אנוש שתעיד על עצמה-
שהיא פורחת, דווקא בין סוף אוקטובר לסוף מרץ.
מצב הרוח צונח יחד עם הטמפרטורות.
ויש גם את השמש הנעלמה.
מאירה במהלך היום,
אך בגווני אפור,
שחודר אל הנשמה.
אם בתל אביב יש בממוצע 300 ימי שמש בשנה.
ובארה״ב 205 ימים.
ניו הארטפורד מתהדרת רק ב 160.
אנחנו חיים בגווני אפור רוב ימי השנה.
*
בשבוע שעבר, על אספרסו ותה,
חגגתי מסיבת פרידה לשמש עם השכנה.
כיאה לחגיגות, דסקסנו על כלת השמחה.
השכנה סיפרה על מחקר עלום שקראה.
ברור שבמקום שבו שהשמש מסתתרת, אנשים פחות שמחים.
אבל, מסתבר שגם במקומות בהם יש שמש כל השנה, אנשים עצובים.
מסקנה: כדי להיות מאושרים- צריך גם וגם.
גם ימים בהירים וגם גוונים אפורים.
ואני זרמתי במחשבותיי, לאופן שבו אני חווה אושר.
עד כמה אני זקוקה לתנודות במצב הרוח כדי להיות מאושרת.
בכל פעם, שיש לי יום כזה, בו הנפש לא רוצה לרקוד.
והתחושות שפורצות מהלב מאותתות למחשבות –
שהיום זה הזמן להתכנס פנימה, ולא להשתתף באירועי העולם.
אני פונה אל תיבת הפתרונות בת ה-40 שלי.
ולפני שאני שולפת: שיחה לחברה, מוזיקה, או יציאה לריצה.
אני מפשפשת בה, ומוציאה את התזכורות הבאות:
Emotion are in motions רגשות תמיד נמצאים בתנועה.
רגע אני למטה, ועוד רגע כבר אזוז – אולי אפילו לכיוון מעלה.
ויותר חשוב-- זה ממש בסדר להיות בבאסה.
כי יום אפור הוא אחד החשובים במהלך השנה.
הרי אם היו לי רק ימי שמש, איך הייתי יודעת שאני שמחה?
וכשאני לא נבהלת מיום אפור,
השמש הפנימית שלי זורחת,
מהר יותר
וגבוה יותר
בשמי החיים שלי.
