על קורות חיים


21 Oct
21Oct
חשבתי שאהיה רופאה. 
שתהיה לי משפחה גדולה.

חשבתי שאני לא יכולה לאכול לבד במסעדה, 
שאני לא יכולה לצאת לבד לחופשה. 

חשבתי שזה יהיה הסוף – אם לא אעבוד מחוץ לבית. 
ששבוע לבד עם הילדה, יהרוג אותי קוגניטיבית ורגשית.
חשבתי שבחיים לא אעלה במשקל. 

חשבתי שלא אפסיק לרוץ. 
שאני לא יצירתית. 
ושעדיף לשמור דברים בבטן. 

חשבתי שהכי חשוב זה לשמור על פאסון –
ושעדיף לעורר בסביבה קנאה ורחמים יחד – וזאת רק במידה, שאף אחד מהם לא בהגזמה. 

חשבתי שאני בחיים לא אוכל לדבר בקבוצה. 
שאני לא אוכל לעמוד מול כתה. 

שהדרך היחידה לחיות היא דרך צפייה לגרוע מכל.  
ושאופטימיות חסרת תקנה – היא לחלשים או טיפשים. 

חשבתי שבחיים לא אוכל לשבת בשקט. 
ושאולי אצליח לשכנע את עצמי שיש כוח עליון. 

האמנתי בכל ליבי, 
שיש דבר כזה חברות נצח ללא תנאים,
ושאפשר לשמור טינה. 

חשבתי שאפשר לדחוק רגשות-
במורד הגרון עם אוכל, 
או למסך אותם בקניות.

חשבתי שאני יודעת הכל על עצמי. 

אבל שנייה לפני גיל 40-
אני כבר יודעת.
שאני רק מתחילה ללמוד מי אני. 
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.