אני לא אכתוב על כמה קשה הפרידה מחתולה שהייתה איתנו 13 שנה. אני לא אספר על הבכי שבא עם ההכרה שזה הדבר הנכון לעשות. אני גם לא אכתוב על הדרך בה בישרתי לאביגיל בת החמש, ועל בקשתה להיות נוכחת ברגע הזרקת זריקת המוות. אני לא אכתוב על הבכי הנוסף. שבא בלי הודעה מוקדמת ועל הרייקות שמציפה את הבית בלעדיה. אני אכתוב על רגעים מכוננים בחיים. כאלו שמזדמנים רק פעם בהמון שנים- אם אנחנו לא קשובים, ופעם בכמה חודשים אם אנחנו מרשים להם לחלחל לנשמה שלנו. אני כותבת על ההבנה שבחודשים האחרונים לא הייתי מספיק פנויה לחתולה. המון הצדקות לא מוצדקות. רילוקיישן שני, קורונה, לימוד בייתי, געגועים למשפחה שנמצאת בישראל, משימות הבית, בניית עסק, עיסוק בחידות הנפש של עצמי. והן לא מוצדקות כי: ליטוף נוסף, הצצה לחדרה בדחיפות גבוהה יותר, ירידה לישיבה מזרחית בזמן שהיא מתחככת בגבי- כל אילו לוקחים עוד רגע קטן מהיום. אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור. אבל אפשר להניע את הבאים אחרת. לתת היום, כאן ועכשיו, חשיבות ומקום לכל הדברים החשובים באמת- אלו שאנחנו דוחים באדיקות לעוד רגע. מכיוון שלא מדובר בפניות של זמן, אלא בפינוי מקום רגשי- למה שחשוב באמת בחיים. הלנוצקה, את כבר חסרה לנו המון.
