על פספוס של החיים


09 Dec
09Dec

לפני שלוש עשרה שנים סבתא שלי נפטרה. זה היה נר ראשון של חנוכה. אנחנו משפחה קטנה, שבדרך כלל, לא יוצא לה להתכנס, בנוכחות מלאה. 

אבל בערב הזה, היה משהו מיוחד. הגיעו שלושת הילדים של סבתא. בנות הזוג והנכדים. כולם התכנסו בבית הקטן, של סבתא שלי ברמת גן. בעצם, כולם חוץ ממני. 

אז, כמו היום- הייתי ממש עמוסה. אינסוף משימות. הגשות ללימודים ובעבודה ביליתי שעות נוספות. לחצים איומים. עשיתי שיקול רציונאלי וקר, וויתרתי על האירוע. הרי חנוכה, זה רק עוד חג מיני רבים, ובמיוחד בחג הזה- יש עוד שבעה ימים, לממש את היצרים המשפחתיים. 

כולם התכנסו. אכלו סופגניות יבשות, הדליקו נרות. אמא שלי הייתה שם, אז גם בטוח שרו שירים, אבא שלי עשה תנועות שפתיים, גיסתי הצטרפה לשירה, ואח שלי הצחיק את האחייניות בלי הפסקה. 

כשהערב הסתיים, כולם עזבו, לא לפני שסבתא שלי- סימנה שהיא מרגישה לא טוב. רגע אחרי שחגגנו את שחרורה מבית החולים, ושנייה אחרי שכולם התכנסו ברגע נדיר להדלקת הנר, באותו הלילה, סבתא נפטרה. 

הרוחניים שביננו- אמרו שחיכתה לומר שלום לכולם. אף אחד לא אמר לי מילה, אבל אני יודעת, שאני לא הייתי שם, להיפרד ולומר לה מילה טובה. 

אז בכל נר ראשון של חנוכה, אני מזכירה לעצמי, שלא חשוב עד כמה המשימות מציפות, העבודה יצאה משליטה, ואני מרגישה שאני קורסת תחת עשייה. יש סדר עדיפויות בחיים. ויש רגעים שאם לא ממשים – הם חולפים ולא חוזרים. 

היום, כמו אז- אני עמוסה. אבל מאז, כבר שלוש עשרה שנה, אני מנסה לעשות את ההחלטה הנכונה. לבחור בקשרים אנושיים, במשפחה ובחברים, ברגעים קטנים כגדולים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.