על פנים וחוץ


25 Dec
25Dec

היום בצהריים,לקחתי לעצמי חצי שעה,לתת לגוף ולרוח מנוחה.
עצמתי את עיניי ומיד ריחפתי אל אזור הדמדומים.השעון צרח וחזרתי להכרה מלאה.אך לצערי התפלקה לה כבדות מהחלום אל ממד הערות.על הלב משקולת עבה- שליוותה אותי מהשינה.


*

בחלום,יצאתי מהבית הפרטי שבו אנו חיים בפרברים,אל הטבע האינסופי שסובב אותו.
אבל התחושה הייתה,לא של ניקוי הריאות - בסיוע האוויר הדליל,ושטיפת העיניים - בלובן השלג או בירוק העצים.הרגשתי שאני טובעת בים עמוק.
הרגשתי, שבמקום שהמרחב והטבע יתפסו מקום בתוכי,אני לא מצליחה לתפוס מקום במרחב.הוא אינסופי, גדול מידי בשבילי.
הרגשתי לא שייכת.אבודה.וברגע שהתעוררתי,הגעגוע עלה והתיישב על הלב והנשמה.


*

את התחושה שהמרחב לא מחזיק אותי,מעולם לא חוויתי בישראל.
שם גדלתי וצמחתי אל תוך החוץ,בדיוק שיכול להתקיים רק כשיש המשכיות מלאה בין הפנים לחוץ.המשכיות בשפה, מנהגים, חגים וחברים.

*

אבל,אולי אני לא היחידה שמרגישה כך בדיוק עכשיו.ייתכן שגם מי שנמצאת בישראל חווה בגידה של המרחב החיצוני.
האיום שבחוץ הוא בלתי נראה,ואחרי כל כך הרבה חודשים וסגרים,הוא גם קצת שחוק.

אבל עכשיו זה הזמן לנשימה מדיטטיבית עמוקה.לצלול יחד וכל אחת לחוד אל החיים המצומצמים,אל הכאן ועכשיו.

ואני מזכירה לעצמי שלא לשכוח,לארוז במזוודה את המבט אל האופק,זה שממלא תקווה שאולי זו הפעם האחרונה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.