על פלרטוטים ואהבה


09 Aug
09Aug

כשגרנו בטורונטו, היה צריך לשריין יום שלם כדי לפלרטט עם חיי הכפר. בדרך כלל היינו עושים זאת בקטיף עונתי: תפוחים, תותים או פרחי לוונדר. היה מדובר בנסיעה של לפחות שעה, שמתוכה ארבעים דקות היו מהבית במיד טאון לקצה העיר. הטורונטיאנים מאד רגועים. לא תראו אותם אף פעם מסתערים או נדחפים. עד שזה מגיע לקטיף חמניות. שם התשוקה מתפרצת. כל שנה, תוך שעה מפתיחת השדה למבקרים, מיליוני טורונטיאנים מסתערים, מצטלמים ומפשיטים את השדה מפרחים. לא הייתי מספיקה להלביש את הקטנטונת ופייסבוק היה מודיע לי: SOLD OUT! אין בכלל טעם לצאת לכיוון. בימי החום הראשונים של תחילת הקיץ הראשון שלנו בסנטרל ניו יורק, בעודי יושבת במרפסת ביתנו, מחזיקה אספרסו ביד אחת ובשנייה גוללת במיומנות את הפיד שלי בפייס, נתקלתי בהזמנה לקטיף תותים. משב רוח של ספונטניות ישראלית נחת עלי. ארזנו את עצמנו ותוך 10 דקות, אביגיל ואני באמצע שדה, עם דלי ענק מוכן להתמלא בעשרות תותים. אתמול, העזנו ונסענו חצי שעה, לחווה הצמודה לעיירה בשם רומא, לקטיף חמניות. אחרי שלוש וחצי שנים טורונטיאניות, למודות אכזבות, הורדתי ציפיות. להפתעתנו-- עם כניסתנו לחווה, מאות חמניות קיבלנו את פנינו בחיוך שמשי שמאפיין אך ורק אותן. ופתאום זה ברור מתמיד. אנחנו כבר לא פלרטטים. אנחנו עושים אהבה. חיים בתוך המציאות אליה ייחלנו ונסענו שעות כשגרנו בעיר הגדולה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.