על פוטנציאל לא מנוצל


27 Nov
27Nov

מה גורם לך להיות יצירתית? 

שאלו חיות רילוקיישן, לפני כשבועיים בפוסט שעורר תגובות מרתקות. 

אני עניתי בחדווה – להאמין בעצמי. להתמיד. והכי חשוב – למצוא מקום שקט לכתיבה.   

אבל אחרי שכתבתי ושיגרתי, הרגשתי שהתשובה שלי הייתה חומרית מידי. ללא רוח ואש. כמו גוף שבנוי היטב, אבל חסר תשוקה ורוח חיים. 

חזרתי לספריהן של אליזבת גילברט, אן למוט ווירג׳יניה וולף. כולן כתבו על התהליך היצירתי. כמובן שווירג'יניה וולף זכתה. היא שאלה את השאלה הנכונה. 

מהו המצב הנפשי המתאים ביותר לפעולת היצירה? 

בשבועיים האחרונים יצא לי לעסוק בעבודה אקדמית. שמתי לב, שלמרות ששאבתי סיפוק מהעשייה, בימים שהייתי שקועה באקדמיה, בערב, היה לי קשה יותר לכתוב את הפוסט היומי. 

חקרתי והסקתי: בימים ללא אקדמיה, אני נמצאת ביותר אינטראקציות חברתיות, עסוקה בקריאה של פרוזה, פוסטים בפייסבוק, מתבוננת על העולם דרך עדשות המצלמה, ודרך הפריזמה של הכתיבה. ובעיקר מתפנה להקשיב למחשבותיי הנודדות ולמנגינת ליבי הפועם. 

כל אלו יחד מגרות את מיתרי היצירה. 

ובימים שמוקדשים ליצירה אקדמית, הקוגניציה תופסת את מקום הרוח במהלך שעות האור. ושיורד הערב, הירח זורח, הבית משתתק, ואני מתיישבת לכתוב - אבל אז, אני צריכה להתחיל מהתחלה: עם הנעה של גלגלי הרוח והאש שדעכה. 

ריבוי המשימות, הזכיר לי את חיי הקודמים. אז התחלקתי בין מספר מקומות עבודה. חשבתי על חלוקת הקשב שנדרשת במעבר בין משימה למשימה, על הזמן שמתבזבז במעברים. 

ובמיוחד חשבתי על הפוטנציאל הלא מנוצל, כשאנחנו מושקעות ביותר מידי מרחבים. 

 

*חדר משלך מאת וירג׳יניה וולף 

** Big Magic by Elizabeth Gilbert

 ***  Bird by Bird by Anne Lamott

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.