לכעוס על העולם שמירכז את קיומי, סביב אימהות וחינוך בייתי.
לצהול, כשהחיים מתחילים לחזור למסלולם.
למצב הצבירה, שבו החוץ שקט.
בלי מחויבויות, בלי לימודי זום אינטנסיביים.
כל כך שמחתי שהחליטו לפתוח את הלימודים בבית הספר,
אבל מזל שיש לי משהי מיוחדת,
שמזכירה לי , שאפשר גם וגם.
גם לצאת בהתרגשות בבוקר, ולחזור בהתלהבות על היום המצוין שהיה.
ובמקביל, לרדת מהאוטובוס הצהוב, ולסרב לחיבוק,
כי מהתיק היא צריכה להוציא עדות.
על דף שהיה פעם לבן ומיותם,
שוכנים כעת, לב ורוד וכמה מילים שמתחברות יחד,
לעדות של מה שהיה רק שלנו, עד לא מזמן.
שעדיין חי בפנים, גם ברגעים שאנחנו לא יחד.
אמא, אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך בבית הספר.
אני יודעת שההתרפקות על הזמן המשותף בסגר הראשון- היא אידאליזציה.
אני זוכרת את הקשיים. את הימים הבלתי נגמרים.
את המשאלה שהחיים יחזרו לקדמותם.
אבל הזיכרון, יחד עם הגעגוע,
להתבונן: כיצד אנחנו מחליקות, כמעט בטבעיות וחוסר שליטה, אל תוך מרוץ החיים.
לעצור: ולשקול על מאזניים, את משימות היומיום.
ואז להחליט, שמידי פעם, אני מכריזה:
אני מפנה זמן, שהוא רק שלי ושלה.
