על ניצחון פמיניסטי


29 Sep
29Sep

את המאבק בבישולים פתחתי לפני כ – 20 שנה.

לפני כן, כנערה מתבגרת הייתי מתנסה בבישולים פשוטים.

יש לי זיכרון עמום של הכנת פיצות ביתיות, רוטבי פסטו וניסיונות במאכלי גורמה קטנטנים.


אבל, יום אחד זה הפסיק.

התחלתי לשנוא את המטבח.

הכרזתי: אני לא מבשלת!


כסטודנטית, המקרר שלי היה ריק.


האגדה מספרת, על זוג שחזר מלילה פרוע במועדון הפורום,

וכל מה שמצא במקרר: הן שלוש ביצים ורוזמרין על מדף התבלינים.

מרוב עייפות ורעב, הם ערבבו את השניים.

ביצה עם רוזמרין זה דוחה.

אז הם הלכו לישון רעבים.


בשנים שלאחר מכן, בישלתי והתלוננתי.

הכניסה למטבח הייתה כרוכה בכאב.

אבל לא הייתה ברירה, כי אני לא אוהבת אוכל מוכן.  

ובן זוגי, הכירורג, יודע לחתוך -- רק על שולחן הניתוחים.


עם ההגעה לסנטרל ניו יורק, משהו קרה.

זז. הבשיל, אולי השתנה?

אולי התבגרתי, או שפשוט התפניתי.


כי בשנה הזו, שבה אין לי אישור עבודה-

במקום לחיות בתוך סיוט של אבטלה,

אני מגלה— לא רק את הכתיבה.

אלא גם את הבישולים וההנאה באירוח אנשים.


אני נהנית מכל רגע בתהליך.

החל מהתכנון: מה להכין, לקנות, באיזה סדר לבשל:

עם מה להתחיל, מה יכנס לנוח במקרר,

בזמן שהאחר בתנור, ואני כבר עובדת על הבא בתור.

הכיף ממשיך עם האורחים.


ואני הולכת לישון עייפה, לא לפני שמארגנת את המטבח,

וצופה בהנאה של אמא פולניה, על המקרר המלא בקופסאות פלסטיק.


ויש שם גם תחושת סיפוק. על הברור מאליו, אבל גם -

על כיצד פמיניסטית - קרייריסטית כמוני,

התגברה על המכשול הגדול מכולם.

למצוא משמעות במציאות הנוכחית של חיי.


אולי זו המתנה שלי לגיל 40?

עוד 24 ימים!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.