על נווה מדבר ישראלי באמסטרדם


28 Nov
28Nov

 חבר מישראל בא לביקור משפחתי, ועל הדרך ביקר גם אותי. 

אני שעה, הוא שעה- ונפגשנו באמצע, בעיירה קטנה, עם שם גדול, בסנטרל ניו יורק. 

פעם ראשונה שלי באמסטרדם. התאכזבתי מהעיירה, אבל לא מהחוויה. 

אם הייתי צריכה לצייר אותנו, הייתי משרבטת שתי כורסאות אדומות – עליהן מונחים השכל והרגש, וביניהם שיחה. 

העולם שלו קוגניטיבי ויודע. היקום שלי אמוציונאלי ותהליכי. 

ואיך אפשר לגשר על פער שכזה בין שני אנשים, אפילו שהם חברים טובים? 

הגישור הוא בשפה. העברית הטבעית והיפה. איתה אפשר לשחק, לרקוד, ולעבור משחייה לציפה רגועה. 

השעון התקדם, והכרכרה מחכה. זו שתיקח אותי בחזרה, מישראל הקטנה שלי – שם בין שתי הכורסאות האדומות, אל החיים הישראלים שלי ברילוקיישן. 

ואמסטרדם המאכזבת – התגלתה כנווה מדבר. שם, בתפאורה מיושנת, מעט נטושה ומנומנמת, טענתי את המצבורים שלי, בחוויה ישראלית. 

בין שתי הכורסאות האדומות: המחשבה והשיחה היו באותה שפה. החוויה לא הייתה זקוקה לגשרים – שיסייעו לעבור בין הפערים התרבותיים. והאנרגיה - של חברים ותיקים. כזו שפשוט נדלקת כשנפגשים. 

אבל בנווה מדבר, רק נטענים. צוברים מים, כדי להמשיך ולנדוד בין ימים יבשים. 

המפגש הישראלי, מילא אותי – אך במלכוד מרושע, גם האיר על הבטן הריקה. על הגעגוע. זה שהוא חלק מהחיים הישראלים ברילוקיישן. 

געגוע שהוא כאב כרוני, וצריך לנהל אותו – כדי שלא יכלה אותי. להשאיר אותו בשליטה. 

התקשרתי לאמא, הזלתי כמה דמעות לחנן, חיבקתי את אביגיל, הכנתי אספרסו, הדלקתי את האח, וטבעתי בספר בעברית. 

עכשיו כל מה שנשאר, זה לחכות לביקור הבא, שיביא אלי עוד טיפה - מישראל הקטנה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.