על מתכון לחיים טעימים


30 Oct
30Oct

היום בבוקר, ברגע של חולשה,

תפסתי את חנן רגע לפני שיצא לעבודה.


השארתי לרגע את הילדה אל מול שעורי הבית המקוונים,

צעדתי שני צעדים לאחור,

ובעיניים מלאות טירוף,

לחשתי לו.


יש לי דוקטורט בעבודה סוציאלית,

יותר מעשר שנים של ניסיון בהנחיית קבוצות,

עבדתי שנים כמרצה וחוקרת.


וזה מה שאני עושה???

יושבת ליד הילדה 6 שעות ביממה,

זומים, שעורי בית, אומנות ומוזיקה.


*

בחודש השמיני להריון, שנייה לפני יציאה לחופשת לידה.
ישבתי בישיבה בעבודה.
זו הייתה מסגרת שבה שוויון זכויות ונשים משוחררות,

היה דבר שבשגרה.


באותו היום, עלתה לדיון השאלה,

מה יהיה בדבר הקבוצות אותן אני מנחה,

כשאצא לחופשת לידה.


התפרצתי לדיון והודעתי בגאון:

אני ממשיכה לעבוד כרגיל גם אחרי הלידה.

הרי התינוקת מצטרפת לחיים שלי, ולא אני לשלה.

ידעתי שאני פשוט לא יכולה אחרת.

אם ינתקו אותי ממכונת ההנשמה של הקריירה, לא תהיה דרך חזרה.

אבל אז, הכרתי רק את עצמי –

ועדיין לא הכרתי אותה. וגם לא אותי, כאמא טרייה.  


את השקט שהשתרר בחדר,

הפריעה נפיחה, שהתפלקה משפתיים אנונימיות.
אחרת הרכינה ראשה, כדי להסתיר את כנותה.

רק המנהלת עצרה את רכבת המבוכה, ואמרה:

זו החוויה שלה. והיא המחליטה.


חודש אחרי, אביגיל הגיחה לעולם בקצב שלה.

הקדימה בשבועיים, וכך קיצרה לי את חופשת ׳לפני הלידה׳.

המשכתי לעבוד וגם להתקדם עם הדוקטורט.

אבל זו הייתה משימה מתישה.


כישוף מוזר נחת אלי.

ככל שניסיתי להחזיק את מי שהייתי לפני הלידה,

ורק להוסיף את אביגיל לרשימת המשימות הארוכה,

הרגשתי שאני מתרחקת ממי שאני.

אני לא מי שהייתי פעם, וגם לא הייתי לגמרי עצמי.


כדי להתקדם הייתי צריכה להשלים עם המציאות החדשה,

ולגבש זהות אינטגרטיבית, קצת אחרת,

של אמא לתינוקת פלוס קרייריסטית מצליחה.


*

כמו אז, גם היום אין לי ברירה.

הקורונה היא המציאות עד להודעה חדשה.

להחזיק את מה שהיה, זה לא רק מיותר,

זה גם מושך לאחור.


אין ברירה אלא להשלים עם הקיום הנוכחי,

ולזרוק לסיר את אותם המוצרים רק במינונים חדשים.

כדי ליצור מאותם חומרים,

חיים טעימים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.