על מסלולי בריחה

יש ימים כאלו. שאין כוח. שהגוף מושך למצב מאוזן והרוח הפנימית נושבת לאט יותר. ויש רצון לעמעם את פעילות היום.

אבל מאז שאני ברילוקיישן, מסלול הבריחה הפך אתגרי יותר. אני זוכרת את הפעם הראשונה.

גרנו בטורונטו, רילוקיישנים בחיתולים. אני במכונית, בדרך לקחת את אביגיל בת הכמעט שנתיים מהמעון. הגוף עייף והנשמה יחד איתו חיפשה מנוחה. והקול בראש שלי עדיין מתוכנת ישראל: ׳אני מוציאה את הילדה ונוסעת להתרסק אצל ההורים׳. ואז ההבנה והקצר הקל בנשימה. 

יש אותה ואותי, אבל אמא שלי במרחק נגיעה -- של 12 שעות טיסה.

היום אני כבר רילוקיישנית גמולה ומתוחכמת. אז כשעלה הצורך במסלול בריחה, פשוט ביטלתי את התכניות והמשימות שעליהן לא בא, עשיתי קפה, תפסתי קרן של שמש בדשא והתקשרתי לחברה.

כשאביגיל מיצתה – סיימתי את השיחה. התארגנו, כביסה והמשכנו בפעילות של חמלה.

נסענו לבית הקפה הכי תל אביבי שיש בסביבה.בית קפה, כזה שיש בו ניכור מתוחכם. ושם- התפנקנו.

האכילו את שתינו צהריים. ואפילו גייסנו גם האייפד שיעסיק את הילדה, בזמן שאני הטענתי את עצמי בעוד אספרסו- מנה כפולה.

וכך הסתיים מסלול הבריחה. ובכוחות מחודשים אני ממשיכה.