על מנהרת הזמן


22 Sep
22Sep

באמת הייתי בטוחה שאין מוצא.

דבר לא ירגיע את הכוחות הפנימיים, שהתעוררו בלי סיבה ויוצרו גלים של אי שקט בתוכי.

כבר דיברתי את עצמי לדעת, והטבעתי את חנן בתלונות על דברים חיצוניים וברחמים העצמיים.  


אין אופציה לצאת לריצה. אבל ניצלתי את הרגע, כשהוצאתי את הזבל,

להתעכב אל מול השקיעה. אפשרתי לרוחות הסתיו להתנפץ על פני וגופי.

הרגשתי נפלא.

אבל רק לשנייה.

אז עליתי למנהרת הזמן.


המשרד שלי אף פעם לא מאכזב. תמיד לוקח אותי למקומות נכונים.

התיישבתי ליד השולחן ושקעתי עמוק בכיסא. נכנעתי לתנועתו.


מצאתי את עצמי עם הגב לשולחן, את מול הספרייה -

שם,

על המדף בין ספרי הקריאה ואוסף המגזינים,

גיליתי אותו, שוכן בסבלנות בתוך קופסא כחולה.

מחכה לרגע הנכון.


שלפתי אותו מהמדף והתחלתי במלאכה.

משגרת את עצמי ישירות אל המינדפולנס – אני כאן. עכשיו.

מגע היד בפיסות העץ.

מבט נע בין חלקים שחתוכים בצורות משונות,

ואט אט, הכל נרגע. אפילו אביגיל הצטרפה להרכבה.


זה לא יכל לקרות עם כל פאזל.

רק עם אחד כזה שנקנה באהבה, שרד תלאות של נדודים בין יבשות,

שינויי טמפרטורה, פערי תרבויות ועיכובים בשל מגפה.  


מתנה שנשלחה אלי מאישה שיש לה מקום מיוחד בליבי.


הרכבתי את החלקים לכדי תמונה אחת שלמה,

ולאורך כל התהליך, ליוותה אותי באהבה, המחווה שהביאה אותה לשלוח אלי את המתנה.


ההרכבה הסתיימה. הלב התחמם, ושלח את הסערה למקום וזמן אחר.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.