על מכתבים וחבילות


18 Aug
18Aug
פעם, כשדובוני אכפת לי עוד הייתה הסדרה הכי מרגשת בטלוויזיה,
והיינו משחקים עם הילדים של השכנים מתחת לבניין.
פעם, כששיחת טלפון עלתה לפי דקה, 
התחילה להתגבש אצלי הידיעה ששני הדברים האהובים עלי הם אנשים וכתיבה. 

האמא הרגישה שלי, הרגישה אותי והציגה בפניי את מדור ׳חברים לעט׳. 
פעם בחודש הייתי יורדת לחנות המשחקים השכונתית וקונה מעריב לנוער. 
בין כתבות שנועדו למבוגרים ממני, היה גם מדור שידוכים בין ילדים מתכתבים. 
הייתי מחפשת התאמה של גיל ותחביב ושולחת מכתב. היו הצלחות, ובמשך מספר שנים התכתבתי והעמקתי קשרים עם ילדים שמעולם לא פגשתי. 

פאסט פורוורד לתיכון...

כשבנות אחרות שוחחו במשך שעות עם מחזרים, אני גייסתי אותם לתחביב המכתבים. 
לא היה צריך בול ומעטפה, כשהחבר לעט לומד בכתה המקבילה. אך היו חילופי ניירות, ערמות מלאות במילים תמימות של ילדים טובים.  

פאסט פורוורד לגיל 39 (אוטוטו 40)...

אני כבר לא מכירה אנשים שמתכתבים עם בול ומעטפה. אבל אני מתעקשת שלא לוותר על החוויה.  
בתוך החבילות שאהובות עלי במיוחד, שוכבים ספרים בעברית שנקנו בישראל על ידי הוריי ונשלחו אל מעבר לאוקיינוס עד אלי. 
גם הבת שלי מעדיפה את החבילות שמגיעות בדואר מסבא וסבתא - על כל מתנה שאני אקנה לה בחנות. 

יש משהו מיוחד בלפתוח חבילה שמגיעה בדואר, שהייתה שם, אצל האנשים שאני אוהבת. 
ולמרות שזה רק חפץ, שהם שיכנו בתוך קופסא, יש תחושה ששלחו גם משהו קטן מעצמם. 
כמו חיבוק או נשיקה. 

*בתמונה אביגיל וברייב (Brave) מתרגשות מהחבילה שהגיעה אתמול מסבא פליקס וסבתא גיטה. 


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.