על מכשיר שמיעה ברילוקיישן


22 Aug
22Aug

שבועיים אחרי הלידה של אביגיל, איבדתי את השמיעה באוזן שמאל. ׳אנאקספליינד הירינג לוסט׳, ובתרגום חופשי – אין להם מושג למה.

בתוך כל הצונאמי של להפוך לאמא, ההשלכות של הפגם הגופני החדש, נדחקו לשולים.

והיו השלכות.

השימוש פלאפון הוגבל לאוזן ימין בלבד, רעשי רקע חיבלו ביכולת שלי לשמוע את בת שיחתי, אם זה בבית קפה או סתם בהליכה על רחוב מעט סואן. היו גם הרבה רגעים של התנצלויות והסברים...

קיצר, זה הפריע לי. אבל כל עוד חיינו בישראל, הסתדרתי.

כשהגענו לקנדה זה הפך להיות בלתי נסבל. הייתי מוצאת את עצמי מבקשת מהאדם שעומד מולי לחזור שוב ושוב על דבריו. חשבתי שאני מתרגלת לסלנג המקומי, למבטא הקנדי, או שאולי הם מדברים ממש בשקט.

כשהגיע האביב, הצטרפתי לקבוצת ריצה. שם, הייתי צריכה לבקש לרוץ רק בצד שמאל של הפרטנר שלי, כדי שאוכל להשתתף בשיחה. אבל בחורף, כשהטמפרטורה צנחה למינוס 16 מעלות, והאוזניים התכסו בבאף (צעיף), כיסויי אוזניים וכובע גרב, כבר הייתי אבודה.

אז אחרי כמעט שנה של חיים כפולים- בגלל שכל דבר היו צריכים לומר לי פעמיים- החלטתי לגשת שוב לרופא.

הסתבר לי, שלכולם ישנו קושי בשמיעה, כשמדובר בשפה זרה. אך עבורי- הדבר מורכב יותר. בשל הלקות, אני מאבדת חלקים גדולים יותר בשיח.

בעקבות כך, רכשתי מכשיר שמיעה שסייע לי בשנים הראשונות ברילוקיישן.

היום אני פחות ופחות משתמשת בו.

השמיעה לא השתפרה, אבל המוח השתכלל וכנראה שמצליח להשלים, לפחות חלק מהחסר, בעצמו.


*בתמונה חנן ואני במירוץ חורפי (לא קר במיוחד) בסנטרל ניו יורק.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.