על מודלינג וכלים לחיים


07 Jan
07Jan

בחוץ הטמפרטורות נמוכות, הפלאפון מראה לי שמרגיש כמו מינוס שמונה מעלות. 

זה לא מרתיע אותי- להפך, מה שאני חוששת ממנו זה לשבור את השגרה החדשה והמטיבה שייצרנו לעצמנו. 

אני קוראת לאביגיל ומסבירה לה להתלבש היטב: מגפיים, מעיל, כובע, צעיף כפפות. בינתיים אורזת את הכלבה ברצועה, קפה לי ועוגייה בשבילה. אנחנו יוצאות לטיול בוקר בשכונה. 

אביגיל מתלוננת. פעם על הקור, פעם על העלייה שבדרך ופעם סתם מייללת. אבל זה רק בהתחלה. אני מבקשת ממנה לתת הזדמנות, שאולי הדרך קשה אבל ההרגשה הטובה שתגיע בסוף - היא הבטחה. אנחנו מעלות את קצב ההליכה, מתחילות לשוחח, לשיר או לשחק משחק במילים. פעם הולכות במורד הגבעה עליה אנחנו גרים, פעם עולות בעלייה קשה. 

וכשאנחנו לקראת סיום, אני שואלת את אביגיל, איך את מרגישה? והיא אומרת: נפלא! ואני לא יכולה לחמוק מלהיות העובדת הסוציאלית המרגיזה: אני מקפידה לאסוף ולסכם- שגם אם קשה בהתחלה, אנחנו לא מוותרות. עושות את הדרך, ובסוף—מרוויחות! ומבחינתי זוהי לא רק הליכה. זה שעור לחיים. אני מעניקה לילדה מודלינג וכלים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.