אחרי מעבר בין ערים בישראל,
עניתי לעצמי היום: אני יודעת לגדל בית.
לשים בצד את הגינונים והנימוסים.
לבכות בשקט- רק דמעות, או בקול כמו ילדה בת שלוש.
לצחוק בקולי קולות – בלי עכבות.
וגם לכעוס ולהתעצבן, בלי סיבה אמתית, רק כי אני לפני מחזור.
המקום שבו שההורים שלי נמצאים.
הבית גם נמצא בחיבוק, של האנשים שאוהבים אותי ואני אוהבת אותם בחזרה.
יש את הבית שנמצא בחיבוק של חנן,
וזה ששוכן בשיחה עם החבר.ה הטוב.ה שלי.
הבית נמצא בשיר או מנגינה,
ונותנים לה מנוחה לא צפויה.
הבית הוא המקום אליו אני תמיד חוזרת.
הוא המקום ממנו אני בורחת כדי לשאוף אויר,
אבל בו בזמן הוא גם המקום שאליו ארצה לחזור,
אחרי שלקחתי את הנשימה העמוקה.
הוא המקום בו אני הולכת לישון בבטחה,
ולא מרגישה שצריכה להשגיח עם עין אחת פקוחה.
וכך נותן לי את הביטחון והחופש,
לעבד חוויות ולחוות טווח אדיר של רגשות.
ואוטוטו אנחנו סוגרים שנה בבית החדש שלנו.
ובגלל שגידלתי בסנטרל ניו יורק, בית חדש,
אני מרגישה חופשיה להתגעגע,
