על לצאת מתוך הראש של עצמי


08 Oct
08Oct
כשהייתי סטודנטית בבאר שבע, הייתה לי חברה טובה,
שבכל ערב, עם סיום משימות הלימודים, 
היינו נפגשות לקפה. 

היא הייתה חוצה את החניון, ללא המכוניות שהפריד בין הבניינים בהם גרנו. 
אני הייתי מחכה לה על הספסל הכחול, מתחת לבניין שלי. 

היינו יושבות שעות ומדברות. 
בלי מלצריות, בלי קפה הפוך. בלי איפור. 
היא בקפקפים וסגריה ואני יחפה.

שתינו בשרוואל או מכנס קצר, טישיירט, 
והכי חשוב, עם נס קפה בספל בייתי. 

זה היה לפני עידן הסמארטפונים, הרשתות החברתיות והסלפי. 
כך שמעולם לא עשינו פוזה למצלמה, ולא העלנו סטטוס לפייסבוק או לאינסטגרם. 
המפגשים האלו תועדו ונחרטו רק בזיכרוננו ובליבנו. 

הזמן המיוחד הזה, הזכיר לי, שיש לי חוסר בחברה בסנטרל ניו יורק.  
חברה, שאיתה לא חייבים שתהיה תפאורה, בית קפה מגניב או מסעדה שווה. 
כי מה שנוצר במרחב שביני לבינה, 
מספיק-- 
בכדי למלא את מה שהיום רוקן מאיתנו,
ולרוקן את מה שהיום העמיס עלינו. 

*

בחודשים הראשונים ברילוקיישן לסנטרל ניו יורק,
הייתי מאד מודעת לעצמי במפגשים חברתיים. 

במקום רק ליהנות מהפגישה עם בני אנוש אחרים, 
הייתי גם עסוקה במה אמרתי, איך נשמעתי. 

האם מבינים אותי. האם הצלחתי להסביר את עצמי. 
אולי המבטא הישראלי שלי באנגלית מהווה מכשול. 
אולי לא בחרתי את המילה הנכונה ויצרתי מבוכה?

*

יום אחד, לפני כמה שבועות, 
אחרי כמעט שנה בסנטרל ניו יורק, 
זה קרה.

חזרתי הביתה ממפגש חברתי, 
ושמתי לב, שבמשך שעה שלמה הייתי רק בתוך השיחה, 
ומחוץ לראש שלי. 

פשוט הייתי, מבלי לנסות לבחור את המילה, לחשוב איך אני נשמעת. 
וסימנתי לי את הרגע הזה כהתחלה. 
התחלה של צעידה בשביל מציאת חברה טובה.
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.