כשהייתי בכתה י׳, אחד הבנים בשכבה,
סיפר לי במהלך צעידה בטיול כתתי,
שאל רבים וטובים על רחלי שנהב,
וכולם אמרו לו שאני נחמדה.
אני זוכרת שהוא סיפר לי את המידע הזה,
הוא לא פגש לפני כן דמות שיש לגביה קונצנזוס חיובי כה גורף.
כי אף אחד לא באמת מכיר אותי.
לא העזתי לפצות את פי בקבוצה-
מהפחד שלא אוכל לשאת את הכעסים שיופנו כלפי.
ולכן, הדרך הנכונה עבורי הייתה לחיות מתחת לרדאר.
היום לקראת גיל 40 – אני כבר לא תמיד נחמדה.
אפילו מעצבנת, וזה קורה בעיקר כשאני אחת מחברות קבוצה.
שם, לפה שלי אין מעצורים, כי אני מרגישה שהדברים בוערים בי,
הרבה יותר חזק, מאשר בקשר שיש בו יחסים שמסתכמים בדואט.
היום לקראת גיל 40- אני כבר לא מתחת לרדאר.
יומיום אני מתיישבת לספר על חוויותיי בבלוג יומי.
בלוג שהאיום הגדול ביותר שלו הייתה החשיפה,
שדווקא בגלל שאני חושפת את עצמי,
חברויות חדשות- וירטואליות וגם בקהילה.
בכל פעם שמקבלת תגובה עוקצנית,
או שלא מקבלת מספר לייקים, שמשתווים ליום שלפני.
לקראת גיל 40, התחלתי לפרוץ החוצה –
בתנאים ובמינונים שעדיין לפעמים מפתיעים גם אותי,
אבל אני מרגישה שהם מאד נכונים ומדויקים לי.
*בתמונה אני, עם בחור - שמעולם לא בירר עלי.
