על לחיות מתחת לרדאר


20 Oct
20Oct
כשהייתי בכתה י׳, אחד הבנים בשכבה, 
סיפר לי במהלך צעידה בטיול כתתי, 
שהוא בירר עלי בכל השכבה. 

שאל רבים וטובים על רחלי שנהב, 
וכולם אמרו לו שאני נחמדה. 

אני זוכרת שהוא סיפר לי את המידע הזה,
בהתרשמות עמוקה. 
מבחינתו, 
הוא לא פגש לפני כן דמות שיש לגביה קונצנזוס חיובי כה גורף. 

אבל אני ידעתי את האמת. 
כולם חושבים שאני נחמדה, 
כי אף אחד לא באמת מכיר אותי. 

בשלבים הללו של חיי,
לא העזתי לפצות את פי בקבוצה- 
מביישנות וחוסר ביטחון.

גם לא העזתי לעצבן אחרים, 
מהפחד שלא אוכל לשאת את הכעסים שיופנו כלפי. 
ולכן, הדרך הנכונה עבורי הייתה לחיות מתחת לרדאר. 

היום לקראת גיל 40 – אני כבר לא תמיד נחמדה. 
אפילו מעצבנת, וזה קורה בעיקר כשאני אחת מחברות קבוצה. 
שם, לפה שלי אין מעצורים, כי אני מרגישה שהדברים בוערים בי, 
הרבה יותר חזק, מאשר בקשר שיש בו יחסים שמסתכמים בדואט.

היום לקראת גיל 40- אני כבר לא מתחת לרדאר. 
יומיום אני מתיישבת לספר על חוויותיי בבלוג יומי. 

בלוג שהאיום הגדול ביותר שלו הייתה החשיפה, 
והיום אני מרגישה, 
שדווקא בגלל שאני חושפת את עצמי, 
אני מרוויחה. 

מרוויחה אהבה. 
חברויות חדשות- וירטואליות וגם בקהילה. 

נעלבת, כועסת ואז מתחזקת-
בכל פעם שמקבלת תגובה עוקצנית, 
או שלא מקבלת מספר לייקים, שמשתווים ליום שלפני. 

לקראת גיל 40, התחלתי לפרוץ החוצה – 
בתנאים ובמינונים שעדיין לפעמים מפתיעים גם אותי, 
אבל אני מרגישה שהם מאד נכונים ומדויקים לי. 

*בתמונה אני, עם בחור - שמעולם לא בירר עלי. 
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.