על לחיות מתחת לאפס


17 Dec
17Dec

בהכנות לרילוקיישן לטורונטו הקפואה,כשעוד חיינו בטמפרטורות שנעות בין 16 ל 40 מעלות,שוחחנו בסקייפ עם חברים טורונטיאנים, אנשים שנולדו אל הקור.
מכל השאלות, התעלומות וחידות הרילוקיישן,בחרתי לשאול את שאלת השאלות. איך מוציאים ילדה בת שנתיים למינוס מעלות?
התגובה שלהם הייתה שקטה ועוצמתית. הפנו מבטם זה אל זה, הישירו מבט אלינו, שתקו לרגע, והחזירו בשאלה- מה הבעיה?
זו הייתה הקדמה,לזרות שנלוות לחוויית ההגירה.


*

אני אישה אינטליגנטית שהגיון מנחה את מחשבתה. אז אני מניחה, שכבר אז מישראל החמה, היה לי ברור שגם אם הטמפרטורות יצנחו, חיים מחוץ לבית לילדה יהיו.
היום, ארבע וחצי שנים לתוך הרילוקיישן, בפתיחתו של החורף החמישי בארצות הכפור, אני כבר יודעת להגיד-ששאלתי את אנשי הקור, שאלה שנמצאת מתחת לקו האפס של המודע שלי.
זו הייתה תקופה עמוסה בחששות. מוצפת בחוסר ודאות.
תת המודע רצה לקבל יותר מידע –איך נסתדר עם ההגירה. איך נסתדר כמשפחה בסביבה ותרבות לא מוכרת. איך הילדה תסדר בשפה חדשה ובלי סבא וסבתא. איך אני אסתדר בלי הקריירה, החברות, ובלי אמא קרוב קרוב.


*

אז ממש כמו מזג האוויר, שבימים מסוימים עוטף את הגוף בחמימות מלטפת, ובשעות אחרות מקפיא את האזורים שלא מוגנים.
לפעמים יש סערות שמרעידות את העצים הכי יציבים.ופעמים אחרות הטבע כולו על מי מנוחות.
כך גם אני. שמחה, עצובה, מתגעגעת.ברוב הימים, מרגישה שצלחתי את המשימה ואת אתגר ההגירה. ובימים אחרים, פחות נוח מבפנים.


אבל אני תמיד יודעת, שחנן, אביגיל ואני - עצים יציבים. וביחד בלתי מנוצחים.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.