על להתכונן לסגר שני


15 Nov
15Nov

לפני כמה ימים, בעודי נוהגת, נכנס מייל ממנהל מחוז בתי הספר. לבן אדם אין אף פעם בשורות טובות. לא יכולתי להתאפק, וברמזור הראשון כבר רפרפתי על הבאות.   

בגלל שלא השקעתי בקריאה מעמיקה, הייתי בטוחה שהפור נפל שוב: השבתה עד להודעה חדשה. ובטקטיקה פשוטה, הענקתי דרור לפרץ הרגשות שהצטבר בי- ופרצתי בבכי.   

כי— אם הרגשות שלי הן גל ענק בים, ואני בחוף פרישמן, עומדת במים עד המותניים--   אני יכולה לבחור שתי טקטיקות להתמודדות עם האיום. 

לעמוד אל מול הגל – עיני בלבן של קצף הגל, להשריש את רגליי בקרקעית ולהפעיל את כל שרירי הפילאטיס שלי, כדי להפוך את גופי לאבן אל מול הגל. אופציה שנייה, היא לשחרר. להפנות לגל המפלצתי את גבי, לנשום עמוק, לשחרר את כל השרירים בגופי, ולגלוש עליו. לתת לו לקחת אותי, איתו אל החוף. עבורי האופציה הפחות כואבת היא השנייה. 

אז אחרי שגל הרגשות הציף אותי מבפנים- והתפרץ דרך עייני בדמעות. נשמתי עמוק, והבנתי שהכל יהיה בסדר, גם אם נכנס לסגר. מכיוון, שלמרות כל הקשיים, גם למדתי כמה דברים. 

במהלך הסגר הראשון, יכולתי להתלונן- על כך שבמקום להתפנות לעיסוקיי, תקעו אותי עם הילדה לימים שלמים.   

אבל בחרתי לומר לעצמי- שהזמן הכפוי הזה לימד אותי, להיות עם הבת שלי. אנחנו יודעות איך להעביר את הזמן אחת עם השנייה. ביחד, וביחד - לחוד. 

יכולתי לומר- אני תקועה בבית. אין אירועים ואין בילויים. הכל סגור. 

אבל גיליתי ש- הזמן שבילינו בבית, בלי גירויים חיצוניים, בלי אירועים התחייבויות וחוגים, אפשר לנו לתקוע שורשים. למדנו להכיר פיזית וגם רגשית כל פינה בתוך הבית ובשכונה. 

יכולתי לספר לכל מי שמוכנה לשמוע- אין לי רגע שקט. אין לי עשר דקות רצופות בלי שמישהו פונה אלי.   

אבל גיליתי- את שעות הבוקר המוקדמות. בהן בני הבית עדיין ישנים. רק אני, האספרסו והמחשב.   

אני יכולה לבכות על- הגעגוע. על המגע שחסר. על המרחק שנכפה מההורים ומהחברות בישראל. 

אבל אני לא שוכחת- שלמרות שהעולם איבד מהספונטניות שלו לעלות על טיסה, מרחב חדש נטמע בחיינו. מרחב, שעבור רילוקיישנית שרחוקה מקהילה ישראלית, הוא גלגל הצלה. דרך הזום אני מעבירה סדנאות, הרצאות, נפגשת עם חברות ותיקות וגם חדשות.   צורכת ידע, מטפלת ומטופלת. 

יכולתי להרגיש- מצוקה. תסכול. אבדון. על כך שאין לי יכולת לפרוק את הרגשות בקניון או במסעדה. בסרט או בחופשה. 

אבל למדתי- שרגשות תמיד נמצאים בתנועה. ושאם אני נותנת לעצמי את החופש להרגיש, גם את הרגש שהופך לי את הנשמה, ואני לא בורחת, רק מפנה את הגב אל הגל – אז אני גולשת כמו קסם, אל רגעי השלווה, גם אם הם קצרים, הם עדיין באים לביקור בתוך ההמולה. 

אומנם עוד לא הגעתי לשלב שבו אני מוכנה להודות למגפה. מכיוון שהיא גזלה מכל כך הרבה אנשים, תנאי חיים בסיסיים. אבל אני נושמת עמוק. מתכוננת לסגירה מחודשת של הלימודים וחלק ניכר מהנאות החיים. ואני יודעת, שלמרות שיהיה קשה, אם עברנו את הסגר הראשון, נעבור גם את זה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.