על ילד שההורים שלו לא לימדו אותו מהי הסכמה


20 Aug
20Aug
גם אם אני רחוקה, 13 שעות טיסה. אני חווה את המתרחש בישראל. 
הלב כואב. הנשמה צורחת. הכעס מבעבע. 
על אונס של נערה בת 16 שהפכה לאובייקט בידיהם של 30. 
ללא חמלה עליה כבת אדם. 
כישות עם נשמה. 
בעיניהם הייתה אובייקט לסיפוק צרכים אלימים. 
מזעזע לחשוב שזהו רק אחד מיני רבים. מקרה שהיה מספיק אלים כדי לתפוס את תשומת לב התקשורת. 

והכל מתחיל בקטן. 

בכתה א׳, היה לי ידיד. כולם ידעו שהוא אוהב אותי. 

במסדרון בית הספר ביום חורפי, כשדלתות הכיתות פתוחות והילדים נשפכים החוצה להפסקה. 
הייתה התגודדות בחצי גורן סביב הקיר המרוחק ביותר מהכניסה. 
בקצה, צמודה לקיר, אני, ילדה בת שש והידיד שאהב אותי.

אני זוכרת את הנשיקה שקיבלתי ממנו על הלחי. 

לא זוכרת אם התנגדתי פיזית. לא זוכרת אם אמרתי לא. 
אבל, אני זוכרת שלא הייתי מעוניינת בשפתיים שלו על הלחי שלי. 

אני זוכרת גם שעבור ילדי בית הספר זו הייתה הצגה. 
אולי הם צחקו, אולי הריעו. אבל אף אחד לא עצר ושאל בקול- מה קורה פה? האם יש פה הסכמה? 

המקרה יושב בזיכרוני כמו סצנה מסרט. 
אני רואה את הכל מתרחש מלמעלה, ממוקמת בפינת התקרה. מתבוננת במצלמות האבטחה. 

תגידו לי שזו הייתה נשיקה תמימה. 
תגידו לי מה אני עושה עניין ולמה בכלל אני זוכרת משהו שקרה לפני שלושים וארבע שנה.
תשאלו אותי למה לא התנגדתי, למה לא צעקתי, למה לא סיפרתי לאמא שלי עד היום. 

תגידו מה שאתם רוצים. 
אבל-
אני זוכרת את הבושה. 

אני יודעת שזה היה ילד, שההורים שלו לא לימדו אותו מהי הסכמה. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.